Too much information

בגלגול הקודם שלי, כשעוד הייתי מנהלת שווק בחברה בינלאומית, הזמנו פעם את כל הלקוחות לכנס חגיגי. כמובן שגם הבוסים הגדולים הגיעו מצרפת, וכמובן שהופעה מכובדת הייתה חובה. אז החלטתי להתהדר בצעיף. כאילו, צעיף זה קטע צרפתי כזה? נראה לי שזה יהיה ממש מתאים.
הייתה רק בעיה אחת שולית. לא היה לי מושג איך קושרים צעיף. אבל לא אחת כמוני תאמר נואש, אז החלטתי לאלתר. כרכתי את הצעיפון בשובבות סביב הצואר, וקשרתי אותו ככה וככה, קצה אחד לפה וקצה אחד לשם. נעמדתי לי מול המראה, פניתי לכאן ולכאן, והחלטתי שהכל מצויין.
את ההוכחה הסופית להצלחתי קיבלתי כאשר ניגש אלי אחד הבוסים הצרפתים והחמיא לי על הקשירה של הצעיף! הוא אפילו אמר שהיא אלגנטית!
"באמת?" התלהבתי "תודה רבה!" המשכתי ושחתי לו "האמת שהמצאתי את הקשר הזה לבד…"
העיניים שלו נעשו קצת זגוגיות. הוא חייך בנימוס והתאדה משם, משאיר אותי לתהות, אולי לא הייתי צריכה להגיד לו את זה? כלומר – אני אפילו לא ממש מכירה אותו…
לפני כמה חדשים נפגשתי במקרה עם מכרה בשכונה. היא נורא התפעלה מהשרשרת שלי. "תודה!" אמרתי לה "אני גם אוהבת אותה! היא מטופ טן – את לא תאמיני, אבל היא עלתה 10 ש"ח…"
"אה…" היא אמרה, וצחקה. "הנה, זה משהו שאת לא צריכה להגיד…"
אוקי. רשמתי לעצמי.
אבל החלטות לחוד ומעשים לחוד. למרבה הצער הפה שלי לפעמים תופס עצמאות. כמו לפני שבוע, כשהופעתי בבוקר במשרד עם חצאית.
"חצאית מדליקה!" אמרה הבוסית שלי "והיא ממש מחמיאה לך."
"באמת??" התמוגגתי "תודה! אבל איזה קטע שאת אומרת את זה…"
"איזה?" שאלה הבוסית שלי בנימה מבשרת רעות. למרבה הצער הבנתי את זה רק בשלב הפקת הלקחים של הארוע, שתי שניות אחרי שהיא נעלמה בענן אבק והשאירה אותי לספר לקירות המסדרון שהחצאית הזאת יושבת בארון שלי כבר 3 שנים, ובעצם בחיים לא לבשתי אותה. אין לי מושג למה קניתי אותה בכלל, אבל פתאום היום בבוקר קלטתי שהיא ממש מתאימה לז'קט הג'ינס הזה, ולחולצה, והשרשר…

חצאית סריג - המשביר מחסני אפנה

חצאית סריג – המשביר מחסני אפנה


אבל אני בכל זאת לומדת לאט לאט! הנה לדוגמה היום במעלית, כשהבחורה הזאת, שאני בכלל לא מכירה, אמרה פתאום שהתיק שלי נורא מוצא חן בעיניה.
"תודה!" חייכתי בחדווה, והספתי, למקרה הצורך:
"הוא אפילו מכאן, מרחוב הברזל."
את התיק קניתי בחנות בשם Qeulque Chause, באחת מהפסקות הצהרים שלי. הייתי צריכה תיק גדול עם כתפיות גב, כי הרגשתי שתיק הצד מתחיל להוות נטל לכתף שלי, בהליכה של 4 קילומטר ביום. התיק הזה באמת מדליק, ואני מקבלת עליו המון מחמאות, אבל לרוע המזל הוא מתוכנן בצורה מאד לא ידידותית למשתמש, ומסבך אותי כל פעם שאני צריכה לעבור איתו אצל הבודק הבטחוני ברכבת, או סתם, לבצע פעולה פשוטה כמו לנסות לאתר ולשלוף משם את הטלפון שלי כשהוא מצלצל…
אז בדיוק התכוונתי לספר לה את כל זה, אבל פתאום שמתי לב שהיא לא שאלה מאיפה ברחוב הברזל. היא רק שותקת וממשיכה לחייך אלי בנימוס.
ברגע האחרון הצלחתי לעצור את עצמי, ורק החזרתי לה חיוך בחביבות.
tik
הנה, אז אני משתפרת. בסה"כ זה מאד פשוט, ובעצם את כל התורה אפשר לסכם על רגל אחת, ובמילה אחת:
סתמי.
אוקי, אוקי. אני סותמת.
tmi1

2 תגובות על “Too much information”

  1. חחחחח אני גם כזאת!! D:
    פעם מישהי אמרה לי שהנעליים שלי יפות אז אמרתי תודה ושגם המחיר שלהן היה יפה, 26 ש"ח! היא עשתה מין חצי הבעה כזו משונה כמו מה שאת מתארת.

    אני דווקא מהאנשים שאם אני מחמיאה לחברה ואז אני גם שומעת שהיא גם קנתה במחיר מציאה / לא לבשה פריט הרבה זמן ופתאום "גילתה" אותו – או בקיצור כל דבר שמדיף ניחוח של "הזדמנות" – זה רק מוסיף על ההתלהבות שלי 🙂 גם מידע על מקום הרכישה תמיד מתקבל בברכה, ברור שלא אלך אוטומטית לקנות, אבל המידע יישאר איפשהו במוח לשימוש עתידי.

    אגב בקרב המשפחה אני עדיין מציינת מחיר שווה אם היה כזה, הם יודעים להעריך D:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *