ערב סוכות תשס"ז

גילי החליטה על מסורת שלפיה אנחנו מזמינים את כל א"ש לארוחה חגיגית בערב סוכות. אז הזמנו המון אנשים וכמובן די מהר איבדנו את הספירה. בסוף יצא לנו 14 איש, ובזה היינו על הקצה של המשאבים שלנו: כסאות, אורך שולחן, סכו"מ, מפיות צלחות, וכו'. שלא לדבר על האוכל. בסביבות שבע התחילו להגיע האנשים, וחיכינו לעוד ארבעה אחרונים שאחרו. פתאום אמא שלי, ככה שואלת אותי בדרך אגב: "תגידי – מה שלום תמר ומייק? (בת דודה שלי ובעלה)…" ועוד המילים על שפתיה, התפלצתי כולי – כי נזכרתי שהזמנתי גם אותם! זוג עם שני ילדים!! ישר התחילה בבית ריצת אמוק מטורפת, לנסות להגריל עוד 4 כסאות, מפיות, ועוד. שגיא סחב מאיזה מקום חורבה של שולחן מתקפל, שפשוט התפורר לנו בידיים, והעמיד אותו בקצה השולחן הגדול. כיסינו אותו במפה מלמעלה, בזמן שמלמטה פשוט נפלו ממנו חתיכות על הרצפה. אחר כך הוא רץ למטבח כאחוז טירוף והתחיל לבשל עוד כל מיני דברים, אני התחלתי לחפור בכל הארונות לנסות למצוא עוד צלחות וכוסות – וכולם שואלים: "מה קורה?", "מה קרה?", "הכל בסדר?" בשניה שהנחנו את המפית האחרונה במקום, כל השמונה נכנסו בדלת, שמחים וטובי לב. השולחן ערוך, האורות מנצנצים, המארחים זורחים. הכל שקט ונחמד. היה נורא טעים וכולם נורא נהנו. רק אני, אחרי שגמרתי להגיש את המנה העיקרית כמעט התעלפתי, כי כל האדרלין ירד לי בבת אחת, וחוצמזה – בסוף יצא שלשגיא ולי לא נשאר אוכל, אבל לפחות אף אחד לא שם לב, כי כל הזמן התרוצצנו במטבח. הרגשתי כמו בתוכנית הזאת של גורדון ראמזי – Hell's Kitchen.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *