אז לקחתי יום חופש

הצטברו לי כמה עניינים, ובנוסף פגישה עם סיגל ושרהלה ששוב נדחתה בגללי ובסוף נעצרה על היום ב-15:00, אז החלטתי, במקום להלחץ כל היום במשרד, ולעשות שמיניות באוויר כדי להצליח לצאת בזמן, לקחת יום חופש. הצטברו המון סידורים, חשבתי לעצמי, ואם […]

הצטברו לי כמה עניינים, ובנוסף פגישה עם סיגל ושרהלה ששוב נדחתה בגללי ובסוף נעצרה על היום ב-15:00, אז החלטתי, במקום להלחץ כל היום במשרד, ולעשות שמיניות באוויר כדי להצליח לצאת בזמן, לקחת יום חופש. הצטברו המון סידורים, חשבתי לעצמי, ואם אני כבר כאן, אקח את הכלבה לחיסון, למרות שסיכמנו מראש שהמפקד יעשה את זה.
אז ב-8:30 בבוקר, עדיין שכבתי לי במיטה וחשבתי לעצמי, איזה כיף זה שאפשר ככה סתם לרבוץ עכשיו. אין משימות, אין דד ליין. רק אני וג'ק ריצ'ר. אני יכולה לקרוא ולקרוא ולקרוא על מעלליו. באופן חד פעמי, נדיר, ובלתי חוזר, אני יכולה פשוט לסיים את הספר. אין שום סיבה בעולם להפסיק בשיא המתח.
חצי שעה אחרי זה, בעודי יושבת במכונית במתחם הבורסה ברמת גן, מוקפת בארבע בני נוער מנומנמים, ניסיתי לשחזר איך הגעתי לשם. הכל התחיל בעצם עם גילי, שהפציעה לפתע לצד המיטה בפרצוף מודאג.
"אמא…"
"מה קורה?"
"יש בעיה."
"אההה…"
"יש לנו בגרות בביולוגיה ב-10, והרכבת יוצאת ב-9 ושתי דקות…"
"מה?? איך זה קרה?"
"לא יודעת… השעון לא צלצל…"
קפצתי מהמיטה
"אתם מוכנים כבר?"
"רק אני… השאר עוד לא ממש התעוררו."
השאר היו שלושה חברים שנשארו אתמול לישון, אחרי מסיבת ל"ג בעומר שהיא ערכה בגינה.
"אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"אנחנו יכולים לצאת גם ברכבת של 9:40, אבל אז נגיע ממש על הקשקש…"
זה היה הרגע שבו המפקד הופיע, כולו נקי, מסורק ולבוש למשעי, אחרי מקלחת הבוקר.
"אתה רוצה לקחת אותם לבית ספר?"
"אני?? לא יכול. אני צריך לפגוש את יורגן."
"איזה יורגן?"
הוא התחיל לספר על החבר שלו יורגן, שהגיע מספרד, והוא הולך לקחת אותו מהרכבת…
"אז אני מניחה שלא תוכל לקחת את הכלבה"
"לקחת אותה לאן?"
"לחיסון?…"
"אההה… לא, לא… יורגן מגיע ברכבת של 9:30…"
עצרתי אותו. שמעתי מספיק. שלחתי את גילי לטיול בוקר עם הכלבה, השאר התארגנו, ותוך 10 דקות כולם היו באוטו.
"תוכלי לעצור לנו בבורסה?"
"למה בבורסה?"
"כי אם את כבר לוקחת אותנו ישר לבית ספר, אז יישאר לנו זמן לשתות קפה בארומה…"
#*&$)@&)&*!!
זרקתי אותם באזור הבורסה וחזרתי הביתה. בדרך שמתי לב שהדלק הולך להגמר. אוקי, נמלא גם דלק.
נחתתי בבית בערך ב-10:30, הוטרינר העירוני נמצא במחלקה עד 11. יאללה לזוז. אין זמן. פנקס חיסונים, רצועה, בואי, טיול. הכלבה מאד שמחה לצאת לטיול באוטו. הוטרינר מאד שמח לראות את הכלבה. החיסון בוצע בהצלחה, חזרנו הביתה.
טוב. אם אני כבר כאן, וממילא לקחו לי את הכיף להתבטל במיטה, אז יאללה נלך כבר לחדר כושר.
חזרתי משם באחת, כולי שפוכה ורצוצה מפנטזת על מקלחת. הכלבה קיבלה את פני באושר גדול. היא קפצה עלי, ואז קפצה על הדלת, ואז חזרה אלי בריצה קלה וזנב בראש התורן.
"מה? שום טיול עכשיו"
קפיצה, ריצה לדלת, זנב, קפיצה עלי.
"לא, נו! די! תעזבי אותי"
קפיצה, ריצה, קפיצה, זנב, – לשון בחוץ, אזניים זקופות.
"אל תסתכלי עלי ככה! שום טיול עכשיו! די, אין לי כח… בחייך, תצאי לחצר, טוב? חצר? כיף בחצר? לחפור? לנבוח על השכנים?"
אבל היא ממשיכה להסתכל עלי, כולה מלאת עזוז וגבורה, מחייכת בחדווה, הלשון משתלשלת, אזניים במצב טיול, זנב מכשכש בעוז.
"תשכחי מזה, אמרתי!"
כעבור 3 דקות כבר הייתי מחוברת לרצועה – נגררת בצעדים קצובים ונמרצים אחרי כלבה מאושרת במיוחד. לא נורא, התנחמתי, נעבור בדרך בתיבת הדואר, אולי נמצא שם איזה צ'ק או שניים.
בתיבת הדואר היה פרוספקט של אחד, דניאל, שעושה שיאצו, ועוד דף מידע עם מגנטים, באדיבות המקומון שלנו. שניהם מצאו את עצמם בפח, בראש ערימה ססגונית של פליירים אחרים. אתה מבזבז את הכסף והזמן שלך, דניאל. פרסום באינטרנט זה מה שטס עכשיו.
חזרתי הביתה. – אוי ואבוי – כבר אחת וחצי – מהר למקלחת, לחשוב מה ללבוש – להתארגן, להסתדר…
14:40 אני בדלת. הטלפון שלי מצלצל. שרה'לה.
"רק רציתי לוודא שאת זוכרת ששינינו את השעה…"
"מה? זה לא בשלוש?"
רגע של שתיקה טעונה "שלוש?" אומרת שרהלה "מה פתאום שלוש? זה היה אמור להיות בארבע… בכל מקרה – סיגל ביקשה לדחות לחמש…"
14:40, אני כבר בדלת, תיק על הכתף כולי מתוקתקת מאורגנת – ופתאום היקום נותן לי שעתיים חופשיות במתנה. יש! החופש הגדול מתחיל!!
הפעם הספקתי לקרוא שתי שורות שלמות לפני שהטלפון השמיע התראה של הודעה חדשה.
"אמא, אני מגיע עכשיו לרכבת. תוכלי לבוא לקחת אותי מהתחנה?"