שיק אחרי גיל 50 – האם אפשרי?

היום קראתי באיזה ספר את המשפט הבא:
"בגיל 41 הייתה עדיין מסוגלת לצעוד בנעלי עקב בגובה 7 אינצ'ים עם סוליות אדומות כדם בלי לעקם את הברכיים. לשם כך יש צורך בריכוז רב."
ניסיתי לחשב כמה סנטימטר זה 7 אינצ'ים. יצא לי משהו באזור ה-18 ס"מ. העקב הכי גבוה שלי נמצא בנעלי פלטפורמה נוחות להפליא של גזית. נגיד שיש לו 15 ס"מ בצל. מצד שני, אני כבר בת 51 והמונה ממשיך לרוץ. מצד שלישי, בל נשכח שגבר כתב את זה. הם לא ממש מבינים על מה הם מדברים. אין מצב שיש מישהי בעולם שמסוגלת לעכס על עקב של 18 ס"מ גם אם היא בעצמה בת 18, ואפילו אם זאת פלטפורמה, כמו נעליי הריקוד-על-עמוד של ק' מהמשרד שלי. האמת שדווקא הצלחתי ללכת עליהם די בקלות (והיא מידה 37!). התקלה קרתה כשהוספתי לצעידת המסלול הדמיונית שלי גם כמה תנועות ריקוד, ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי על הרצפה.
gazit

נעלי גזית

אגב, המשכתי לקרוא עוד כמה עמודים בספר ונשברתי. לא בגלל המשפט הזה, אלא בגלל שזה היה ספר טרחני לגמרי והבנתי שהעלילה לא הולכת לשום מקום מעניין.
אבל זה גרם לי לחשוב על מה זה אומר להיראות טוב. האם זה בכלל פונקציה של גיל? הגעתי למסקנה שלא. זה לא פונקציה של גיל וזה גם לא פונקציה של משקל, או מבנה גוף. עד כאן – מה חדש? המון אנשים כבר עלו על הסטארט-אפ הזה לפני, ועדיין, אני זוכרת את עצמי, הרבה יותר צעירה, מסתכלת על כל אייקוניות האפנה של התקופה, ואומרת לעצמי, טוב, זאתי… היא נורא רזה, היא נורא חתיכה, יש לה עור פנים מדהים, מה הבעיה? היא פשוט זורקת על עצמה משהו…
אז זהו, שלא.
20 השנה הבאות חלפו להן, ורק כשיוטיוב הגיע לשכונה הבנתי שזה ממש לא נכון. גם היפות והאמיצות עובדות חזק מול המראה, מול מלתחה שתפורה אך ורק בשבילן, מול סוללה של סטייליסטים, מעצבי שיער ומאפרים לפני שהן מוציאות את קצה אפן המפודר, המשופצר והמאופר החוצה.
וזה הרגע שהבנתי: כל אחת והאתגרים שלה, ולא משנה מה הם ומי הן – כדי להיראות טוב, צריך פשוט לבחור בזה.
אם זה היה כל כך פשוט, אז למה לא לבחור בזה? כי לכל דבר יש מחיר. המחיר של להיראות טוב, הוא זמן. זה לוקח זמן, בבוקר מול המראה, או בערב, כשמכינים הכל מראש כדי לא לבזבז זמן בבוקר. צריך בשביל זה גם המון סבלנות. אבל גם אם יש זמן וסבלנות זה לא הכל. החלק היותר קשה זה – איך לדעת שאחרי כל המאמץ שהשקעתי זה באמת עובד?
עכשיו לא משנה באיזה גיל, תמיד יש מצב, שבזמן שאנחנו עפות על עצמנו מול המראה, אנחנו בעצם ניראות פאתט, או סתם מוזר. זאת עובדה שכל אחת מאיתנו לפחות פעם ביום שואלת את עצמה על מישהי אחרת שהיא רואה ברחוב או בעבודה – איך היא יצאה מהבית ככה?? וזאת עובדה שאותה אחת, לא משנה מאיזה גיל ומאיזה עדה, יצאה מהבית ככה כי היא הייתה משוכנעת שהיא נראית פשוט פצצה.
ככה שבהגדרה יש פער בין איך שאנחנו רואות את עצמנו, ואיך שאנחנו נראות במציאות. לרוע המזל הפער הזה, אצל רובינו, בד"כ גדל ככל שאנחנו מזדקנות. כי בעוד אנחנו בעיני רוחנו רואות את עצמנו עדיין כבחורה שמחה וחתיכה, ומה זה משנה הגיל, בעיניי הסביבה אנחנו כבר סבתא, ואם יש לנו מזל, אנחנו סבתא קולית.
אז זה היתרון היחידי של היפות, הצעירות והחתיכות – רוב הסיכויים שהסמרטוט שהן יזרקו על עצמן, באמת יחמיא להן. אבל לא צריך לדאוג, האנשים האלו לא באמת קיימים במציאות, הם רק ההשתקפות של מאוויינו הכמוסים בתת ההכרה. נשארנו אנו, בנות התמותה הרגילות, לנסות להבין מה עובד בשבילנו, ומה לא. וגם כאן, יש את החוקים, ויש את מי שמעז לשבור את החוקים.
אז כל בחורה צעירה שמכבדת את עצמה, ועוד לא התחילה להרגיש את התנועה של הזמן תגיד לך שנשים מבוגרות צריכות לעבוד על העיקרון של "תהיי זקנה ותשתקי". כלומר, לא. היא בחיים לא תגיד כזה דבר. אבל היא תחשוב ככה. או במילים אחרות – העולם שייך לצעירות והיפות, וע"ע בר רפאלי. ואת – ליתר בטחון, עדיף שתלבשי איזה משהו קונבנציונלי, שמותר למבוגרות ללבוש, כמו חצאית מידי, קרדיגן אפרפר, גרביונים מהוגנים, נעלי עקב נמוכות ואם את ממש רוצה לקרוע את העיר תתאבזרי לך בשרשרת פנינים קלאסית.
אבל בשביל אחת כמוני זה לא ממש עובד. איכשהו הנטייה הזאת של ילדים בני שנתיים לכל מה שצבעוני ופרחוני, מעולם לא עברה אצלי, ותוסיפו על זה שסוף סוף הצלחתי לעשות דיאטה ואני לא מצליחה להזכר בזמן שבו הרגשתי כל כך שלמה עם איך שאני נראית, ותבינו שאצטרך לשבור פה כמה חוקים, או לפחות לעקם אותם. או פשוט – לכתוב אותם מחדש.
אז חשבתי על זה קצת והגעתי למסקנה שבשורה התחתונה, המטרה מאד מוגדרת: להיראות פגז. בלי קשר לגיל ולמשקל, פשוט להחליט שזאת מטרה ראויה, ולנסות ולנסות עד שמצליחים.
יש פרטי לבוש שהם כסף בבנק – אי אפשר ליפול איתם. אם זה הקרדיגן המאוס, או שרשרת הפנינים, מכנסי פשתן שחורות בגזרת סיגר או חצאית מידי. אין לי מה לבזבז עליהם מקשי מקלדת. אבל יש פרטי לבוש קצת יותר חתרניים, כמו חצאית מיני, או ג'ינס עם קרעים ופה אנחנו מתחילים להכנס לניהול סיכונים.
אז בואו נדבר על מוקשים והדרך לנטרל אותם:

פרחים ופרפרים

כאן הבסיס הוא העקרון שעובד גם אצל הצעירות והיפות: להשתולל אבל בשליטה. מספיק פריט אחד צבעוני ומשוגע. שאר הפריטים יכולים רק לתת לו את הכבוד המגיע לו. זאת יכולה להיות חולצה מודפסת עם מכנסיים/חצאית בצבע חלק:
blog2
ואם מוסיפים לזה את העקרון של בואו-נעבוד-עם-מה-שיש, אז קבלו נתון בסיסי: ככל שמתבגרים, נעשים יותר בהירים. זה מין חוק טבע כזה, שמשולב בזה שהולכים קצת פחות לים, וזה שאנחנו מפסיקות לצבוע את השיער, או זורמות עם השיבה וצובעות אותו בצבע יותר בהיר. זה דבר שצריך לקחת בחשבון. בין אם לזרום עם זה ולעבוד עם צבעים בהירים:
DSC_0168small

ז'קט של סופי, חצאית של גאנט, ונעליים של ריפאבליק.

ובין עם ללכת ראש ולעבוד דווקא עם צבעים עזים:1978740_10151995424363443_1154444488_n

ומה עם שחור?

תלוי איפה ומתי. שחור זה צבע שיש לו פוטנציאל להחמיא, אבל צריך להזהר ממנו ולדעת איך לעבוד איתו, כי משום מה הדברים שלצידו נוטים להיראות צהבהבים. כך שפתאום השיניים והעור מקבלים גוון לא מחמיא של אם הפנינה, הקמטים והכהויות בעור פתאום מקבלים נוכחות, ומסתבר שבלילה בשקט צמח לנו שפמפם קטן ומאד לא חמוד.

נעליים

הנה המקום שבו הגיל ממש לא משחק תפקיד. לפחות לא מבחינת המראה. הרגליים שלנו נשארות יפות בכל גיל, אז למה לא להמשיך לתת להן את הכבוד המגיע להן? המגבלה היחידה כאן היא – שווי המשקל. אז תזהרו, או שתמצאו את עצמכן על הרצפה, ותאמינו לי, מנסיון – זה לא כל כך כיף (ביחוד כשכל המשרד יוצא למסדרון לראות מה קרה הפעם).
נעלי ה-pole dance של ק'

נעלי ה-pole dance של ק'

מי שהייתה רגילה כל החיים ללכת על עקבים, מקבלת ממני אישור להמשיך, רק כאמור, יותר בזהירות. ומי שלא, כמוני, אין בעיה להתחיל בכל גיל.
9west shoes
היום זה בכלל יותר קל כי מעצבי הנעליים עלו על סטרט אפ: אפשר ליצור נעליים שהן גם יפות וגם מאד נוחות! וכשאני אומרת נוחות, אני מתכוונת לכאלו שאני יכולה ללכת איתם את המרחק מהרכבת למשרד שלי ובחזרה (כמעט שני ק"מ לכל כוון), כל יום, כמו למשל, הנעליים של Tsubo או, סוג הסנדלים האלו של ג'אוקס, שקניתי בברצלונה, ומתוייגים, מי היה מאמין, כנעלי נוחות!
shoes
(והן אכן כאלו)

מיני או לא מיני, זאת השאלה

ועל זה, כמו כל יהודיה טובה, אענה בשאלה: מה זה אומר מיני? מבחינתי זאת חצאית בכל אורך החל מהמפשעה ועד לפני הברך. מעבר לזה, זאת יכולה להיות חצאית צמודה, או בגזרת A או אפילו חצאית פעמון מתנפנפת.
בואו נתחיל מהאורך. אז לדעתי, חצאית קצרה מדי וצמודה מדי לא ממש מחמיאה לאף אחד. זה פשוט חושפני מדי, ורוב הסיכויים שזה מעביר את המסר הלא נכון. אבל כשהאורך הוא קצת יותר מהוגן, נשים מבוגרות יכולות בהחלט ללכת עם מיני וזה ממש נראה מכובד! כמו למשל כאן
ואם לסכם:
קצר, אבל לא מידי
לא צמוד, אבל כן מחוייט. גזרת עפרון זה מצויין.
צבעוני ומדפס – בטח! למה לא?
גרבי נילון – לא חייבים. הנה תראו את האישה בתמונה!

ומה עם ביקיני

אין מה לעשות – כח המשיכה משפיע על כולנו. במרוצת השנים הכל נעשה יותר רפוי ורופס. יש קצת בטן, והתוס'לה יורד עוד שלב לכוון הרצפה. החזה כבר לא מה שהיה פעם. אין מה לעשות: ביקיני פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה טוב. כמובן שיש נשים שיש להן גוף פגז גם בגיל 60 ו-70, וע"ע סופיה לוריין וראקל וולש. אני בכוונה לא מציינת את מדונה ודמי מור, למרות שהן עפות על עצמן בקטע הזה. הבעיה היא שגם אצל אלילות, החל מגיל מסויים מתחיל להיות ניגוד בין הגוף והפנים, וזה קצת משבש את הרושם הכללי כשהולכים עם ביקיני. אני אישית מרגישה הרבה יותר נוח בבגד ים שלם. ואם כבר מדברים על בגד ים שלם, קבלו טיפ: בגדי ים של ספורטאים הם בהגדרה הרבה יותר מחטבים ומחמיאים לגוף מבחינת גזרה, ולאחרונה הם גם מוצעים בגזרות והדפסים מאד אפנתיים ויפים – שווה לשקול את זה.

מכנסיים עם קרעים

אז ככה: תדמיינו מכנסיי ג'ינס קרועים וגזורים, מכוסים כתמים של אקונומיקה. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה – בגדי עבודה של שיפוצניק. עכשיו, כששיפוצניק לובש אותם – זה מקובל. כשבר רפאלי לובשת אותם – זה אפילו מקסים. למה? כי יש פה ניגודיות, שנותנת לכל הסיטואציה קסם. הנה בחורה יפה מטופחת, שבאמת זרקה על עצמה משהו. והמשהו הזה הוא סמרטוט. אבל שוב, מה שנותן למראה הזה את השיק והחן – זה הניגודיות בין הבגד המהוה והמכוער ובין היפהפיה שלובשת אותו.
אז אם אנחנו יפהפיות וחתיכות, זה יכול לעבוד בשבילנו בכל גיל. אם לא – שיקול דעת והגיון בריא לא יזיקו כאן. אם בכל זאת מתעקשים אז:
הכל במידה – שפשוף קטן או כתם בהיר, עובר. כל המכנס משופשף וקרוע – יש מצב שגם בר לא תסכים ללבוש אותו.
מיקום וגודל הקרעים: האם הם חושפים איזורים שרצוי לא לחשוף, כמו אזורים מסווגים בתוסיק, ברכיים לא ממש מחמיאות? האם הקרע או הכתם בצורה, בגודל או בזווית לא מחמיאה? קרע לכל רוחב המכנס באיזור הירך, למישהי עם אגן ירכיים רחב רק ידגיש את רוחב האגן ויתן אשליה של חלק תחתון רחב ולא פרופורציונלי. כנ"ל לגבי כתמים בהירים גדולים במיוחד. האם גם מאחור הכל בסדר, ואין איזה קרע מתחת לישבן, או כתם ענק ולבן על הישבן, שרק מגדיל ונותן אשליה של בלונים ענקיים במקום ירכיים?

לסיכום

1. כפי שכבר אמרו גדולים וחכמים: לא חשוב הגיל, אלא התרגיל
2. תמצאו מראה טובה. מראה טובה יכולה להיות זאת שתלויה אצלכם על הקיר. מראה עוד יותר טובה היא סלפי שלקחתם. המראה הכי טובה היא חברה טובה. המראה הכי גרועה היא המוכרת בחנות. והמראה הכי הכי טובה היא את עצמך, אחרי שלמדת מה מחמיא לגוף שלך, ומה פחות מחמיא, אחרי שלמדת לאהוב את עצמך ואחרי שקיבלת בטחון ביכולת שלך להיראות פגז ובחרת ששווה לך לעשות את זה.
3. תפעילו שיקול דעת. אם מחליטים ללכת על בטוח – ברור שככל שהגיל עולה, עדיף להזהר מהצהרות קיצוניות בלבוש – אם מדובר בג'ינס עם קרעים, או טייץ, או חצאיות מיני, ביקיני וכו'. אבל אם את ממש בטוחה בעצמך, וסומכת על עצמך שתיראי טוב באמת, לא רק בהזיות שלך – אז ממש לא משנה מה הגיל שלך – יאללה תעופי על זה!
4. אם, אחרי שקראתם את כל זה, נשארו לכם עוד 47 דקות פנויות, אני ממליצה בחום על הסרט הזה, שמספר את סיפורן של 4 פשוניסטות, הצעירה בהן נושקת ל-80.
5. ואם כבר מחליטים לשבור חוקים, רצוי אחד בכל פעם. או ג'ינס עם קרעים, או חצאית מיני, או שילוב פרחוני וצבעוני בעליל. כל אחד לחוד – כמו שהמורה שלי לתפירה הייתה נוהגת לומר: "תלוי לפי המצב." אבל הכל ביחד – רוב הסיכויים שזה לא יעבוד.

4 תגובות על “שיק אחרי גיל 50 – האם אפשרי?”

  1. אני חושבת שהרבה מהדברים שהעלית רלוונטיים לא רק אחרי גיל 50.
    בכל גיל קיים תהליך חשיבה על איך להתאים את עצמנו לקבוצת הגיל (למשל סטודנטית בשנות ה20 לא תרצה להיראות כמו תלמידת תיכון. נערה לא אמורה להיראות כמו בת 35. וכן הלאה). יחד עם זאת כמו שהעלית יש גם מקום לסגנון אישי ולדברים שאוהבים.

    אני עדיין תקועה בשלב של "איזה כיף לבר רפאלי שהיא כזאת ***** וכל דבר שהיא זורקת על עצמה נראה כזה שיק".
    זה לא רק עניין של גיל אלא גם גובה, מבנה גוף, צבע עור וכו' וכו'…
    אני חושבת שאלמנט נוסף שעוזר אולי גם לנו להיראות כך זה להבין מה הסגנון שכן עובד עבורנו, וברגע שהארון מורכב מדברים שהם באמת "אנחנו" או כמו שסטייליסטיות אוהבות להגיד "פריטים שדברים באותה שפה", אז כל שילוב שנזרוק על עצמנו ייראה סבבה.

    ועצם מציאת הסגנון האישי הזה- הייחודי לנו, שמבטא אותנו מצד אחד, ולא על חשבון זה שמחמיא – בעיניי זה האתגר.

    • כן, זה באמת העניין.
      פשוט אצל נשים מבוגרות האתגר הוא יותר של הסביבה – שדי מופתעת לפעמים לגלות שיש גם נשים מבוגרות עם סגנון. 🙂

  2. מבינה מה שאת אומרת.
    אם זה מנחם אותך (צרת רבים;)) גם קבוצת הדתיות מקבלת תגובות דומות בגלל כל ההגבלות בלבוש…
    בכל אופן שכחתי לציין את החשוב ביותר וזה שאת עושה עבודה מצוינת לדעתי 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *