לשבור את העסקה

ושוב מצאתי את עצמי בעזריאלי. בחנות של קאסידי החליפו את החלון.
הבובה המקושקשת כבר נעלמה, אז החלטתי שבטוח להכנס לשם שוב.
המוכרת השועלה הייתה שם גם הפעם. היא קיפלה חולצות טי צבעוניות והניחה אותן על סטנד. התקרבתי לרחרח.
"אה," היא אמרה באגביות "אלו חולצות חדשות, הגיעו היום – יפהפיות!"
מקושקשות. את מתכוונת. מקושקשות לתפארת מדינת ישראל. הרמתי אחת לבדיקה מקיפה.
"את רוצה למדוד?"
מה נראה לה… ברור. נכנסתי לתא המדידה.
20140512_185142.resized
החולצה נחמדה – אבל אני לא סגורה עליה. מצד אחד – צבעים מדליקים. מצד שני – אני מתלבטת – האם החולצה הזאת צעירה מדי בעיצוב שלה, או להיפך – אולי היא בכלל זקנה מדי?– אולי זאת קשקושציה של זקנים?
המוכרת חגה סביבי בזהירות והמשיכה לשפוך סופרלאטיבים על החולצה, אבל אני נזכרתי בתכנית שראיתי לאחרונה בטלוויזיה: שני מאמנים אישיים מדריכים 2 משפחות שמתכננות בת-מצווש איך לגשת נכון למסע ומתן עם הספקים. שלב ראשון: לא להתלהב. אז אני לא מתלהבת. שלב שני – אפשר לצאת ממשא ומתן באמצע (הם קראו לזה "לשבור עסקה") ולהשאר בחיים. הנה – זה למשל קונספט שממש לא מוכר בשבילי. זה נראה לי כמו מקרה מבחן קלאסי.
"כמה היא עולה?"
"189"
"המממ… יקר" אני לא מתלהבת.
" זה מהעונה! הגיע עכשיו – חולצה מהממת – כבר לקחו שתיים" מפטפטת המוכרת
אני ממשיכה לשחק אותה.
"את רוצה לראות דברים יותר זולים? הנה, כל הסטנד הזה הוא ב-50% הנחה."
שלפתי משם סריג פסים עם צוארון סירה. ממש חמוד. נותנת לה להבין ששכחתי מהחולצה.
"כמה זה?"
"50"
"שקל?"
"אחוז!"
"זה עולה חמישים אחוז?"
"כן"
היה קשה להוציא ממנה מידע. אבל בסוף, לאחר חקירה צולבת היא הודתה שהסריג ב- 75 ש"ח. החלטתי לקחת אותו.

סריג פסים: קסידי סטודיו, 75 ש"ח לאחר הנחה של 50%.

סריג פסים: קסידי סטודיו, 75 ש"ח לאחר הנחה של 50%.


"ומה עם החולצה?"
עשיתי את עצמי אדישה. קשה להשגה. ניסיתי להתנהג כמו בתוכנית. אבל מה זה משנה בעצם? היא לא תוריד לי במחיר…
"אוקי, גם החולצה."
אין לי חוט שדרה. בכלל. אבל לפחות שיחקתי אותה אדישה! אה? לא? זה גם משהו!
המוכרת ארזה את הפריטים. "חולצה נפלאה לקיץ" המשיכה לפטפט תוך כדי – "כל כך נעימה, וקלה, לא תרגישי אותה בכלל…"
"זה כותנה?" עלה בדעתי לשאול
"אה.. לא, זה סינתטי…"
מרגע לרגע רציתי פחות ופחות את החולצה הזאת, אבל – מכירים את הקטע הזה שדופק את כל השופוהוליות באשר הן? כבר לא נעים. אז קונים.
נפרדתי מהמוכרת לשלום והמשכתי בשיטוטי. אבל זה הציק לי. חולצה סינתטית? באמת? לקיץ? והיא לא קצת זקנה מדי? ומה זה המחיר הזה? ואיזה חסרת חוט שדרה שאני – לא מסוגלת לשבור עסקה…
בסוף הגעתי שוב לחנות.
"תראי" התחנפתי "אני לא סגורה על החולצה."
המוכרת פערה זוג עיניים.
"כן… מכירה את זה שאת לא סגורה על קנייה שעשית וזה לא עובר? כאילו – " ניסיתי ליצור הזדהות. לא יאומן. מה אכפת לי בכלל?
היא עוד נסתה קצת לשכנע אותי, אבל אני שמרתי על ריחוק רגשי ובסוף הצלחתי לנצח אותה. זה כמובן לקח המון זמן, מדהים כמה קל לקנות בגד, ואיזה תהליך בירוקרטי צריך לעבור כדי להחזיר אותו לחנות. הודיתי לה ונפרדנו כידידים.
אז מה למדתי? טוב, על הקטע של לצאת באמצע ממשא ומתן – עוד יש לי מה ללמוד, אבל לפחות התאמנתי קצת על להחזיר פריט לחנות. גם זה לא טריויאלי כל כך. אני משתפרת.

3 תגובות על “לשבור את העסקה”

  1. תתחדשי על הסריג! מאוד יפה והמחיר טוב.

    לגבי המוכרות – אני אישית *לא סובלת* מוכרות פוּשריות שכאלה!
    אצלן כל דבר מחמיא, כל דבר מחיר מציאה, בלה בלה בלה…
    מתי הפעם היחידה שהן כביכול יגידו את האמת ולא יעודדו אתך לקנות? כשזאת שאיתך (חברה/אחות/אמא/בת) כבר אמרה לך שזה לא מחמיא והן רואות שאת גם ככה לא עומדת לקנות, אז פתאום הן תקפוצנה על רכבת ה"כנות", ויוסיפו ש"הן לא מנסות למכור לך סתם, מאמי"… בולשיט.
    אפשרי לנפנף אותן, הסוד הוא ברגישות ובנחישות. זה לא אומר להיות מגעילות (למרות כל מה שכתבתי) כי זה בכל זאת העבודה שלהן, פשוט להגיד "לא, תודה", "זה פחות לטעמי", "החלטתי להחזיר, למה? ככה" "זה יקר לי מדי" ובכל תירוץ חזרה שהן נותנות, כמו, "נעשה לך תשלומים" (כאילו מה?! ואז זה לא ייצא מהכיס שלי?!) פשוט לחזור ל"לא, תודה". לקוניות זה שם המשחק. (ותקציב סטודנטית, אבל זה רק המקרה שלי D:)

    • האמת שאני דווקא מסתדרת עם מוכרות, גם אדיבה מאד וגם לא נותנת להן לטפס עלי. בד"כ אני גם יודעת לבד להחליט אם דברים נראים עלי טוב או לא, אז זה לא מלחיץ אותי. הבעיה היא עם עצמי – שאם אני נדלקת על משהו, אז קשה לי לוותר עלי….

  2. אממ נראה לי שאני מבינה.. וזה האמת קורה גם ברכישה מהאינטרנט, שנדלקים על משהו ואז במציאות כשרואים שזה פחות מתאים מכל סיבה שהיא וקשה להחזיר.. P:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *