הבלגן שלי איים לגלוש מהארונות ולהשתלט על כל הבית. בצר לי הלכתי לחפש פתרון אצל החברים באייס בצומת ירקונים. לא היה שם שום דבר שיניח את דעתי, אז כדי לרכך את האכזבה נכנסתי לחנות של H&O. זאת חנות האאוטלט של הרשת, והיא מציעה מבחר לחלוטין לא הומוגני של בגדי נשים, גברים, ילדים, מוצרי קוסמטיקה, הלבשה תחתונה ו – בעצם חוץ מירקות ופירות, יש שם כנראה הכל. רוב הדברים באיכות מצויינת, במחירים ממש הוגנים ולא ממש בטוב-טעם. המון בגדים בגזרות מיושנות ולא מחמיאות, בדים סינטתיים זולים ובמראה כללי לא אפנתי, אבל לפעמים יש שם מציאות מדהימות, ובמהלך ההיסטוריה, צברתי לי משם כמה פריטי לבוש על-זמניים שאני ממש אוהבת ולובשת המון. פריטי בייסיק כמו חצאיות עפרון וג'ינסים, אבל גם דברים יותר מיוחדים, כמו שמלות וז'קטים.
יש שם גם תמיד מבצעים. היום למשל זה היה מבצע של 2 במחיר 1 – לחברי מועדון, אבל לא ניצלתי אותו, משתי סיבות: הראשונה הייתה – שלאחר בחירת הפריט הראשון, במחיר חיי, לא הצלחתי למצוא שם פריט נוסף שנראה סביר. הסיבה השנייה הייתה שנזכרתי שאני כבר לא חברת מועדון, מאז שכוייסתי בברצלונה, וכפועל יוצא, החלטתי שזה הזמן לא לחדש את נדריי עם כרטיס הדיינרס שלי.
המקום, ביחוד בשבת, מלא באנשים מכל המינים והמגזרים. התור לקופות ענק ואיטי במיוחד. המתנתי לי בסבלנות והסתכלתי בפעילות הרוחשת בסביבי. לייד תאי המדידה עמדה אישה ופטפטה עם מישהי אחרת. זה היה נראה כאילו היא מחווה את דעתה האובייקטיבית אך החיובית על משהו שהגברת השנייה מדדה, ומכאן התפתחה לה שיחה קלילה בין שתיהן. אבל לפתע, טפחה מישהי על כתפה, לא בעדינות יתרה.
"אמא!"
האישה הסתובבה באחת אל בתה, שנראתה מאד כועסת.
"מה קרה?"
"אני מודדת עכשיו! למה את לא מסתכלת?" התלוננה הבת בקולי קולות.
"אה… " האישה נראתה מבויישת. היא חייכה בהתנצלות אל בת שיחה, סובבה אליה את הגב והפנתה את כל תשומת ליבה אל בתה המקופחת.
כמה טיפוסי, שילדה קטנה תתלונן, כאשר היא מרגישה שתשומת הלב של אמה מופנית ממנה, אל מישהי אחרת. השיחה הייתה ארוכה, ולא פלא שהיא איבדה את הסבלנות. כל זה היה נכון, למעט העובדה המדהימה שהילדה המקופחת נראתה בסביבות גיל 40, ואמה, בסביבות ה-70. אני אישית נדהמתי לגמרי. זה היה נראה לי פשוט פסיכי. לא הייתי יכולה לדמיין את האישה הזאת מתנהגת באותה צורה, אם היה מדובר בחברה שלה, או אפילו בבן-הזוג שלה. למרות, שבמחשבה שנייה, כן, אולי גם עם בן הזוג שלה. אבל בהגדרה, מה קורה לנו כשאנחנו במחיצת ההורים שלנו, ואיך כשאנחנו איתם אנחנו ברגרסיה כזאת חריפה, והופכים שוב לתינוקות בני שנתיים? אפשר היה להגיד שזה מקרה בודד, אבל האמת – נראה לי שכולנו חוטאים בזה במידה זאת או אחרת. החל מלדרוש מהם תשומת לב כשנח לנו, או את הזמן הפנוי שלהם, או כל דבר אחר. כמה מאיתנו עוד "לווים" כסף מההורים? כמה עדיין גרים בבית של ההורים, או רק "שואלים" מהם את הרכב? כמה מאיתנו מרגישים חופשי להשאיר את התינוקות אצל ההורים, כי יש לנו תכניות, והבייביסיטר הבריזה? כמה מאיתנו נדהמים ומזועזעים עד עמקי נשמתינו ומרגישים מקופחים ופגועים כאשר אנו באים (בהתראה של חצי שעה) עם התינוק ומסתבר לנו ש – לא – ההורים מאד מצטערים, אבל יש להם תכניות, והם לא יכולים לשמור על הילד הערב.
זה במקרה הטוב. אבל שמעתי גם על מקרים הרבה יותר קשים – של הורים שנגררו על ידי ילדיהם לסכסוכים על כסף והגיעו עד בית משפט.
אז מה הקטע פה? האם יש בכלל גיל שבו אנחנו "משחררים" את ההורים שלנו ומפרגנים להם חיים משל עצמם?

חולצה של Tag Woman ב-H&O צומת ירקונים – 90 ש"ח.