ילדים של החיים

לזכרם של עמוס ברדה – שלמד איתי בבית ספר ברק רושגולד – שהיה פעיל בצופי שבט הנשיא גבי הורוביץ – שהיה מ"מ בשריון אמיר מיטל, מ"פ ב' אודי מיכאלי, יצחק אביטן, בועז שמואל, דורי לויטה, אלי עמבר, יצחק הירשברג, אבי […]

לזכרם של עמוס ברדה – שלמד איתי בבית ספר ברק רושגולד – שהיה פעיל בצופי שבט הנשיא גבי הורוביץ – שהיה מ"מ בשריון אמיר מיטל, מ"פ ב' אודי מיכאלי, יצחק אביטן, בועז שמואל, דורי לויטה, אלי עמבר, יצחק הירשברג, אבי גרוגן, יעקב חוטובלי וירון אשל לוריא, רובם מאותה מחלקה שאודי פיקד עליה, שנהרגו ב-4 אוגוסט 1982 בלבנון, באחד הקרבות הקשים של הגדוד.

הייתי מש"קית שלישות שבוזה ומיואשת בבסיס הטירונים של גולני. זה היה שנה לתוך מלחמת לבנון הראשונה וקרוב מאד לשחרור שלי. הגעתי לבא"ח מגדוד 12 עם שפיגל ודוד אלישע הנהג-מג"ד ועוד כמה פליטים מהגדוד, חלקם הגדול רובאים לפני השחרור. אלישע ואני נהיינו חברים טובים אחרי שכמה שבועות לפני כן שפיגל עזב את הבא"ח ונסע לשליחות מטעם הצבא ושנינו נותרנו לבד, לבכות אחד לשני על כמה קשה בלי שפיגל, ואיך המג"ד החדש לא מגיע לקרסוליים שלו.
באותו ערב שמעתי את אלישע קורא לי. הסתובבתי.
"יש מסיבת יומולדת לדני ל." הוא אמר "רוצה לבוא?"
"אבל אני לא כל כך מכירה אותו…" אמרתי בחשש.
דני היה בפלוגה ג', ואני הייתי הפקידה של א'. בקרב שבו גדוד 12 איבד חצי מחלקה מפלוגה ג', דני נפצע קשה ואיבד את הראייה. באתי לבקר אותו בבית החולים. הייתה לו תחבושת לבנה על העיניים. באותו ביקור המ"פ החזיר לו את השעון שלו, שנעצר בדיוק בשעה שהכל התחיל. אחר כך שמעתי שהוא התחתן עם החברה שלו, סוניה.
"יאללה, אל תהיי כבדה", אמר אלישע.
למה לא, חשבתי על זה. דני הוא בסה"כ בנאדם בסדר. מה אכפת לי לשבור שגרה.
"אני אשיג לך אישור מהשליש." אמר אלישע שכנראה קרא את מחשבותיי. "אבל יאללה, זריז, אנחנו יוצאים עכשיו. צריך עוד לאסוף כמה אנשים בדרך."
ההכנות שלי היו מאד קצרות. הלכתי עם אלישע לכוון הטרנזיט, פטפטנו קצת על הגדוד, ועל שפיגל, עד שהגיעו כל השאר.
"יאללה, נוסעים." אלישע התיישב לייד ההגה. טרקנו את הדלתות הגדולות בחבטה, ולדרך.
כמו שאלישע הבטיח, עברנו בדרך בחדרה ובנתניה, לאסוף את אייל ויוסי. כשהגענו לבית של אייל, אלישע ביקש שכולנו נצא. "נעשה כבוד להורים שלו" אמר. למשפחה של אייל הייתה קונדיטוריה, ואמא שלו תמיד הייתה שולחת כל מיני דברים טובים לפלוגה. היא פתחה את הדלת, מחייכת. היא כבר חיכתה לנו. היו הרבה חיבוקים ונשיקות, וגם קצת דמעות. "אייל! החברים שלך!" היא צעקה, ואייל הופיע, עם חיוך זורח וחבילה ענקית. "עוגת רובאים!!" צעקו כולם. "שלא תלכו בידיים ריקות" אמרה אמא שלו. "זה לאחר-כך" הוא הסביר.
היו כמה ברכות שלום ונשיקות. התחלנו לרדת במדרגות. אמא של אייל עדיין עמדה בדלת, מסתכלת עלינו ומחייכת, משום מה אני זוכרת אותה לבושה בשמלה לבנה.
"תשפכי אחרינו מים", קרא אליה יוסי מהמדרגות "כמו שעשית אז".
היא צחקה. "טוב, אז חכו רגע" אמרה והסתובבה פנימה לתוך הדירה. אחרי כמה שנייות היא חזרה, עם כוס מים. "שובו בשלום!" קראה ובתנועה רחבה התיזה את כל המים לעברינו. "תודה!" צעקנו בחזרה, והמשכנו בדרכינו, מחייכים. פעם אייל הסביר לנו, שאם שופכים מים אחרי מישהו שעוזב, הוא חייב לחזור.
זאת הייתה התחנה האחרונה. כבר התחיל להחשיך. הייתה אווירה שמחה, של חופש. כולנו היינו חיילים שפתאום קיבלו אפטר לא צפוי. צחקנו ושרנו שירי רובאים ודיברנו וחיקינו את שפיגל. "אתם זוכרים שהוא תפס את סילמן הקטן נוהג על הריו בלי רשיון?" "בטח" צוחק יוסי ומתחיל לחקות את קולו המתנגן של המפקד הנערץ. לשפיגל היו כל מיני שגעונות, אבל ה-שגעון שלו, היה בטיחות. הוא היה יוצא מדעתו כל פעם שמישהו היה עושה עבירת תנועה, אפילו הכי שטותית. פעם הוא שלח מישהו לכלא אחרי שתפס אותו ללא חגורת בטיחות בתוך הבסיס. ולשמוע את שפיגל יוצא מכליו, צועק בקולי קולות בניגון הגלותי המצחיק שלו, היה גורם לחייל הכי אמיץ להשתין מפחד ולהתפקע מצחוק באותו זמן. במשך דקות ארוכות המשכנו לחקות אותו בצעקות ושאגות צחוק.
"אבל אתם זוכרים איך חשבנו שהוא מת?" אמר אלישע, ופתאום כולם השתתקו.
"אל תזכיר את זה בכלל" אמר אייל. הייתה שניה שקט, ואז כולם התחילו לדבר שוב, בבת אחת ובקולי קולות.
"אתה אל תגיד לי מה היה, אני ראיתי את זה!"
"גם אני ראיתי את זה! לא יכול לשכוח את זה! בחיים!"
"איך הוא עמד שם על הנגמש"
"והצלף הזה, בן-זונה, מניאאק" כולם מתחילים לקלל.
"…ופתאום אני רואה אותו עף אחורה, באמצע הדיבור שלו בקשר!"
"…אחרי שתי שניות אני שומע בקשר – הקודקוד נפגע!"
צמרמורת חולפת בי. בכולנו.
"אבל אז הוא קם -" אומר יוסי, ומתחיל לצחוק, בהקלה. כאילו שזה קורה עכשיו.
"אין, אין, על השפיגל הזה, ממזר!" צועקים כולם
"…לוקח מבועז את המם קוף ומתחיל לצעוק בקשר… איזה ממזר, זה! חה חה חה! השכפ"צ עצר את הכדור! אין, רק שפיגל!"
רק שפיגל, מסכימים כולנו. הסיפור הזה נוסף רק לאחרונה לערימת סיפורי הפולקלור שרצים עליו בכל רחבי החטיבה.
המשכנו לנסוע ולפטפט.
"תגידו, מה עם מיכה?"
"מי, הצעירון הזה?" וכולם מתחילים לצחוק ולשיר:
"יש לנו סגן משנה
הוא נראה בן שש עשרה
מצחצח ת'דרגות
אף פעם לא מבריקות…"
הטרנזיט מאט פתאום.
"מה קורה, אלישע?"
הכביש חשוך לגמרי. אנחנו רואים את הפנסים מאירים את השוליים בצד הדרך. לפתע נכנסה לתוך אלומת האור דמות.
"אתם מגיעים לירושלים?"
"כן, תעלה" אומר אלישע, ואל הרכב עלה חייל צעיר, מחייך בביישנות, ועל ראשו כומתה… אדומה.
תוך שניות הוא הבין לאן הוא נקלע אבל כבר היה מאוחר מדי לסגת.
"אווווו!!! תראו, תראו איזה אורח – צנחן! צחנן! צנפוס! משמונה-מאות טפשים!! וואה, וואה! ברוך הבא, ברוך הבא, שב, תרגיש בבית!!"
החייל המבוהל התיישב והביט בחשש אל חבורת הפראים שמסביבו.
"מה קורה, חיילצ'יק? למה מפחד? אל תדאג, אנחנו מכוחותינו!" צעק אייל וכולם פרצו בצחוק רם. יוסי שם לו צ'אפחה ידידותית, והחייל מחייך בביישנות.
"איזה פלוגה אתה?" שאל אותו אלי בטון מתקתק שהזכיר את הזאב בתפקיד הסבתא של כיפה אדומה.
החייל שנראה כאחוז שיתוק, הצליח בסוף לענות, ותשובתו גררה שוב גל של שאגות וצהלות צחוק. מסתבר שזאת הפלוגה שהם החליפו כשעלו לקו בפעם האחרונה לפני המלחמה. ומייד כולם מתחילים לשיר שוב בקולי קולות.
"הו שובא, הו שובא
עכשיו אנו הולכים
יבואו צנחנים
אוווווו, יבואו צנחנים!…"
"בצנחנים אין שירים כאלה, אה?" צועק אייל וממרפק את הבחור האומלל. החייל מגחך בעצבנות. אם הוא ישרוד את הטרמפ הזה, גם לו יהיה מה לספר לחברה.
הגענו. את החייל הורדנו בכניסה לעיר. לא אתפלא אם הוא גר בקצה השני שלה. כשהסתכלתי עליו מחלון המכונית המתרחקת, נראה היה שרווח לו מאד. כשנכנסנו לבית של דני המסיבה כבר הייתה בעיצומה. כל החברים כבר היו. לוחמים לשעבר מהגדוד, קצינים, אפילו הבנות: ענת, פקידת הלשכה, רותי, שרית, הפקידה של פלוגה ג שהפכה בתוקף הנסיבות למשקית נפגעים, חלק כבר על אזרחי, חלק על מדים. דני ישב על כיסא יומולדת, מגולח, חולצה לבנה, עיניים מצומצמות, זר על הראש, סוניה עמדה מאחוריו, מאופרת, מטופחת בשמלת ערב אלגנטית. ואנחנו מתקרבים, מצ'פחים אותו, כל אחד בתורו – "אה, מה קורה, אח שלי? זה אני, יוסי!" והוא – "יוסי – יא מניאק! מה קורה, אח שלי? הכל טוב?" מאחלים מזל טוב, צועקים, שואגים, צוחקים, חובטים אחד בשני. חיבוקים, צ'אפחות חבריות, שאגות קרב, חבטות כתף מערערות שוויי משקל, כל שלושת החדרים בדירה הקטנה מלאים באנשים. היחידים שחסרים הם שפיגל ונמרוד, מפקד הפלוגה הנערץ. שניהם בשליחות בחו"ל.
פתאום עובר רחש בקהל. כולם קמים וזורמים אל אחד החדרים – קערת פונצ' בפינה, כוסות יין, מזנון, ובאמצע החדר משתרך תור ארוך.
"מה קורה?" שאלתי.
"שפיגל" אומר אילן. שפיגל בטלפון. מחוץ לארץ. אולי הם צלצלו אליו, אבל כמו שאני מכירה את שפיגל, לא אתפלא אם צלצל מיוזמתו לברך, פשוט כי זכר את תאריך יום ההולדת של דני הקשר של מחלקה אחת בפלוגה ג'. שפיגל ידע הכל. כמו לפני כמה שבועות, קצת לפני שעזב אותנו, כשדיבר עם דודי, המ"פ של א' על אחד הטירונים, שנפקד. "אל תשכח לבדוק מה איתו, לפני שיהיה עריק." הוא אמר למ"פ. "אתה זוכר את הכתובת שלו, נכון?" ועוד לפני שהמ"פ הספיק לחשוב על זה, שפיגל המשיך באותו טון יבש: "בלפור 64 בת-ים."
עכשיו, אחרי שדיבר עם חתן השמחה ואשתו, כל שאר החסידים עומדים בתור. להגיד שלום, לשמוע שוב את הקול המתנגן של המפקד הנערץ, שרודף אותם לכל מקום.
כבר מאוחר, אנשים מתחילים להפרד. אלישע מתחיל להאיץ בנו. אנחנו צריכים לחזור לבסיס. בדרך חזרה, כולם שקטים, מנומנמים. ישנים אחד על השני. מדי פעם מישהו מתעורר, זורק מילה ונרדם שוב.
"היה כיף" אני אומרת לאלישע. "תודה שאמרת לי לבוא".
אלישע מושך בכתפיו – "איזה שאלה. גם את היית שם, לא?" ואני מרגישה קצת גאווה, וגם קצת מבוכה, כי לא באמת הייתי שם. לא בזמנים הכי חשובים. אבל אני לא אומרת כלום. אלי מתעורר. הוא יושב, הראש שלו שעון על דופן המכונית וחושב על משהו.
"אתה זוכר את השיר שהיית שר כל הזמן?" הוא שאל פתאום את אלישע.
אלישע נאנח. שניהם התחילו לשיר ביחד:
"ילדים קטנים
ילדים גדולים
את יודעת אמא
כולנו ילדים של החיים…"
אחד אחרי השני כולם התעוררו והצטרפו לשירה. הפעם שרנו לאט ובשקט. אף אחד לא צחק.