יאללה תיכנסי למטבח!

מישהו מהחברים שלי אמר לי פעם, שאני לא מפרשת נכון את המשפט: "אישה, תיכנסי למטבח!" אם יצעקו לי כזה דבר, אני אכנס למטבח, אבל עם כסא נח, ואמצא נקודת תצפית טובה על הבנזוג שבינתיים יבשל משהו.
במשפחה שלנו זה מאד פשוט וברור: המפקד שולט במטבח. זאת הממלכה שלו. אין לי כמעט הזדמנויות לעבור שם. אם כן – זה רק כדי לרחוץ כלים, לפעמים, כי גם את זה הוא בדרך כלל עושה. כשהוא נמצא מחוץ לבית, אז בדרך כלל מזמינים משהו, או פשוט אוכלים שאריות.
זה לא שאני לא יודעת לבשל, זה פשוט לא כל כך מצליח כשאני יודעת שלא משנה איפה המפקד יהיה, בערך 20 דקות אחרי שאתחיל לעשות משהו, יגיע ממנו טלפון עם השאלה: "מה נשרף??"
השיא היה לפני כמה שנים, כשהוא השאיר לי הוראות מדוייקות מה לעשות עם העוף שהשאיר במקרר, עבור ארוחת צהריים לילדים ולי. "הכל כבר מוכן," הוא הסביר "שמתי את זה עם כל התבלינים בשקית, כדי שזה ייספג בעוף. פשוט תחממי את התנור ותכניסי את זה ל-1/2 שעה."
אז זה מה שעשיתי.
כמה דקות לפני שהייתי צריכה להוציא את זה מהתנור, הריח כנראה הגיע אליו, והוא צלצל לבדוק מה קורה.
"הכל בסדר" אמרתי. "אגב, אני אמורה גם להגיש את זה בתוך השקית?"
להגנתי ייאמר שהייתי משוכנעת ששקית הניילון שהעוף היה ארוז בה עם כל התבלינים, זאת שקית "קוקי". לא ממש ראיתי בחיים שלי שקית "קוקי", אבל הקונספט היה מוכר לי. אז זה נראה לי רק טבעי, שהשכלול הזה נכנס גם למטבח שלנו.
למרבה המזל, גם השקית עצמה חשבה כנראה שהיא "קוקי", היא לא נדבקה לעוף. פשוט גזרתי והסרתי אותה בשלמותה.
המפקד, אחרי שהתאושש וחזר לעשתונותיו, הציע שרק אני אוכל את זה, למקרה שהשקית שחררה חמרים רעילים לאוכל .הוא אמר שלילדים הוא כבר יכין משהו כשיגיע.
לא התרגשתי ממנו. אכלתי את זה עם הילדים, וזה היה טעים מאד. לא קרה לנו כלום. יש לנו קיבה מברזל.
הרבה שנים עברו מאז, הילדים, שזכו לתזונה בריאה ומאוזנת באדיבות המפקד ופיצה האט, כבר גדלו. אני החלטתי להתנזר מכל הבא מהחי, והמפקד החליט שהוא לא מוכן לשתף עם זה פעולה. "אני לא יכול לנהל כאן שני מטבחים!"
אז אין ברירה. שוב נאלצתי להכנס למטבח.
בהתחלה, בישלתי קינואה, שזה כמו אורז. עבר בלי טראומות מיוחדות, ויצא לא רע.
אחר כך עליתי מדרגה: תבשיל סאיטן ברוטב אסיאתי.
"זה ממש טעים!" אמרתי למפקד בתדהמה.
"כן, זה מה שאתם תמיד אומרים" הוא עיקם את הפרצוף וליתר בטחון לקח צעד אחד אחורה. "רק תנקי אחריך."
השלב הבא היה חביתת חומוס. כל הרשת משבחת ומהללת את חביתת החומוס. זה ממש טעים! מכריזים כולם. אין לזה בכלל טעם של חומוס! זה ממש כמו ביצה!
אז ניסיתי גם את זה. באמת טעים. יש לזה רק שני באגים:
1. הצלחתי לקבל רק אחת משתי התוצאות הבאות: או שזה לא מוכן, או שזה שרוף
2. זה נדבק למחבת ואפשר לגרד את זה ממנה רק עם ציוד מכאני כבד.
טוב, אז מה בכל זאת עושים עם קילו קמח חומוס?
יגעתי ומצאתי מתכון לקציצות חומוס. זה נשמע ממש קל, ביחוד כשהמפקד שוב מחוץ למטבח.
2 גזרים – יש!
1 בצל – יש!
2 קישואים – בזזזזזזזזזז!!!
אין קישואים.
טוב. לא בא לי להתחיל לצאת לציד קישואים עכשיו. מצאתי במקרר סלסילת פטריות. אני לא ממש משוכנעת שפטריות יכולות לשמש תחליף לקישואים, אבל מצד שני, בפטריות יש חלבון. חלבון זה בריא. אולי זה כן יעבוד. לא אוכל לדעת עד שלא אנסה.
טוחנים הכל במעבד מזון.
אוקי. איפה מעבד המזון? בארון השמאלי. אני שולפת אותו בעמל רב ומניחה על השיש. איפה יש כאן שקע לעזאזל? אהה. הנה. אפילו שני שקעים. אבל הם תפוסים. אני משחררת את התקע של הקומקום החשמלי ומחברת את המג'ימיקס. עכשיו מתחילה מלאכת ההרכבה שלו. אני מרכיבה את המיכל מעל התושבת, מסובבת ימינה ושמאלה, זה נתפס. יפה. השלב הבא – המכסה. נראה לי גם בסדר. אני לוחצת על כפתור ההפעלה.
Screenshot
לא קורה כלום.
כמה דקות של מאבק. נסיון נוסף להציק למפקד. הוא מתעלם. מתקשרת לחמותי. ובשניה שהיא עונה המג'ימיקס מתעורר בפתאומיות לחיים בשאגה רמה וכמעט גורם לי להתקף לב.
יפה! מה עכשיו?
2 כוסות קמח חומוס – יש!
החומוס הולך בדרך הגזר והקישואים, סליחה הפטריות. אחריו נשפכות פנימה גם 3 כפות זרעי פשתן.
1/2 כפית כמון
כמון, כמון, כמון… הנה – כמון!
1/2 כף מלח
1/2 כפית חוויאג'
המממ. בוא נראה. אני מוצאת צנצנת זכוכית מלאה באבקה בצבע כתום בוהק. הו, שלום לך תבלין-בלתי-מזוהה-בעליל! כרגע הוכתרת רשמית כחוויאג'! אני מוסיפה גם את האבקה. כל עוד זאת לא אבקת פיגמנט לצביעת בדים שהשתרבבה בטעות למזווה, אני מניחה שאין לי מה לדאוג.
kurkum

כורכום בתפקיד חווייאג'

המג'ימיקס מטרטר לו בקולי קולות, כל החמרים הופכים לעיסה כתומה וחביבה. אני בודקת את המרקם. המממ… קצת יבש. הכל בגלל הקישואים, או יותר נכון, העדרם. האלו פטריות! אתן מאכזבות אותי! מה כבר ביקשתי בסך הכל?!
אז אולי נוסיף עוד כל מיני דברים?
במקרר מצאתי סלט חציל קלוי, הוספתי כף לתערובת. פיזרתי למעלה קצת טחינה גולמית ביד נדיבה. למה לא? אם לא יועיל לא יזיק. הצלחתי לעצור את עצמי בזמן לפני שגם הטופו עף פנימה. את הטופו נשאיר לערב.
יופי! לא שכחתי כלום! עכשיו צריך לחמם תנור ל-175 מעלות, לקחת תבנית, לשמן את הידיים וליצור כדורים….
רגע! כאילו – אני צריכה גם לגעת בזה עכשיו?? אין מצב. במקום זה עליתי על סטארט-אפ: מעמיסים כל פעם קצת על כף, יוצרים קציצה בעזרת עוד כף ומורידים לתבנית.
15 דקות בתנור זה לא היה מספיק. נתתי עוד 10. ואז עוד עשר… ואז בכלל שכחתי מזה לגמרי….
באופן נדיר הוצאתי את זה לפני שזה הספיק להשרף.
תשמעו – זה שוס! יצא ממש טעים!
DSC_0679
בשבוע הבא אני הולכת לעשות את זה בצורה אחרת: במקום לאפות, אבשל את זה בסיר עם רוטב עגבניות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *