(טוב, לא בהכרח. אני מתאמנת בשווק)
כשהייתי סטודנטית, לשותפי לדירה היה מתכון מנצח לארוחת בוקר. הוא היה לוקח קרואסון, או עוגת שמרים שהוא קנה במכולת לייד הבית, חותך לשתיים, תוחב פנימה חצי חבילה של שוקולד רוזמרי, ומכניס לטוסטר אובן. אני מניחה שאת ההמשך אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם. נזכרתי בזה כשנתקלתי לפני כמה ימים במתכון של העוגה הוויראלית. ולמי שעוד לא שמע על העוגה הוויראלית, אנחנו מדברים כאן על עוגת שמרים קלועה, ממולאת בקוקוס ו… טבלת שוקולד. כן, פשוט טבלה שלמה של שוקולד. כשנתקלתי במתכון, העיניים שלי נעשו זגוגיות, ובלוטות הרוק התחילו לעבוד בפול כח מנוע.
העוגה המקורית פורסמה בבלוג בישול ואפייה חדש של גברת בשם רות אופק, שהחליטה שהיא פותחת בלוג, כמה ימים אחרי זה האתר שלה קרס מעודף התעניינות הגולשים, והשאר היסטוריה.
אז קודם כל, די ברור איך העוגה הזאת הפכה לויראלית. איך אפשר לעמוד בפני כזה דבר?
אבל מה שיותר חמור: אני החלטתי לעשות אותה.
התייצבתי לפני המפקד עם רשימת המרכיבים, לבדיקת נוכחות.
“מה את מתכננת עכשיו?” הוא נלחץ
“אני רוצה לעשות את העוגה הזאת.”
הוא עיקם את הפרצוף.
“אל תדאג, אני אעשה את זה לבד. רק תגיד לי אם יש את הדברים האלו בבית, ואיפה הם".
היה הכל. עכשיו רק נותר להתמודד עם העובדה שלא עשיתי עוגת שמרים בחיים שלי, ובכל זאת אני הולכת בשיא הבטחון המופרז, גם לטבען אותה.
המתכון המקורי של הבצק מכיל ביצה, חמאה וחלב. אבל למזלי הרב מישהי כבר הקדימה אותי ושאלה בתגובות לפוסט המקורי איך אפשר להפוך את המתכון לפרווה, ואף קיבלה תשובה:
"לגבי הפיכת המתכון לפרווה – עדיין לא ניסיתי אבל ההמרות צריכות להיות כאלה:
בבצק – במקום החמאה שימו רבע כוס שמן. במקום החלב שימו כוס מים (יתכן שיהיה צריך להוסיף מעט לקבלת בצק רך יותר אבל קודם תתחילו מכוס).
במלית הקוקוס – במקום חלב שימו חלב קוקוס. במקום החמאה שימו 20 גר' שמן קוקוס או שתוותרו על החמאה (חלב קוקוס ממילא שמן יותר מחלב רגיל).
ובמקום שוקולד חלב אפשר בהחלט להשתמש בשוקולד מריר. הבחירה שלי בשוקולד חלב היתה בגלל שאני אוהבת את השילוב של המתיקות שלו עם הקוקוס.“
נותרה רק בעיית הביצה.

נערה הייתי וגם זקנתי, והגעתי למסקנה שלביצה אין תחליף. זה לא יעזור. היא גם טעימה, גם מזינה, גם עושה המון דברים מדהימים לאוכל שלנו. באפייה, שהיא סוג של כימיה, הביצה היא פשוט אבן החכמים. כמעט בלתי אפשרי בלעדיה. היא גם תורמת להתפחה, גם תורמת לאיחוד כל המרכיבים, גם אחראית למרקם. ובסוף היא גם נותנת את הטאצ' המעלף והמלוטש כשמורחים ממנה על המאפה לזיגוג. היא בעצם מה שהופך את המאפה לשלם שגדול מסף חלקיו. היא…
“נו?”
המפקד קטע את חוט המחשבות שלי.
אוקי, די לחלום, צריך להתקדם. המפקד יצטרך עוד מעט את המטבח. אז הלכתי להוועץ באוראקל, כלומר מח הכוורת הטבעוני. מסתבר שיש כל מיני דברים שיכולים אולי למלא את מקומה של הביצה בכל מיני סיטואציות. חומרים מסויימים יתאימו למלוחים, האחרים יתאימו למתוקים. יש שדומים לביצה ביכולת שלהם להדביק, ויש כאלו שממלאים את מקומה בתפקיד מתפיחים.
אז החלטתי שבמקרה שלנו, מה שיתאים פה הוא מרכיב שמסייע בהדבקה, מכיוון שעל ההתפחה אחראים השמרים. בחרתי לי משלל האפשרויות את זרעי הצ'יה.

ועכשיו לעבודה.
“איפה המיקסר?”
“לא צריך מיקסר.”
“אבל כתוב מיקסר.”
“זה בסדר, קחי את המג'ימיקס”
אני מוציאה אותו מהארון.
“עם איזה סכין? זה?”
“לא, לא… יש בארון סכין מתכת”
“זה?”
“לא…” הוא קם באנחה. ניגש בצעדים כבדים, מוציא את הסכין הנכון ומרכיב אותו.
“עכשיו תשימי את כל החומרים היבשים… לא, לא ככה… אוקי. זוזי הצידה.”
ואז התחיל מופע הקסמים של המפקד. הוא שפך את הקמח, הסוכר והשמרים פנימה, בתנועות מיומנות ומחושבות הפעיל את המכונה, הוסיף, טעם, ערבב, פיזר קמצוץ של קמח, אצבעות הפסנתרן המיומן שלו ריקדו על כפתור ההפעלה של המג'ימיקס, הוא ערבב שוב, והעיסה שבתוך המיכל הפכה לאט לאט לגוש גדול, שנחבט באלימות והתדפק על דפנותיו.
“זה קצת נראה כמו איש המרשמלו ממכסחי השדים, לא?” שאלתי בדאגה.
המפקד שמר על פוקר פייס והתעלם ממני. הוא פתח את המיכל, שלף את גוש הבצק המעונה, והעניק לו עוד לישה קצרה לסיום. עוד כמה צ'אפחות בשביל הפינאלה, ואיש המרשמלו הועבר להתאוששות בתוך בקערה ענקית, מכוסה במגבת. אחרי עוד חצי שעה הוא הוכנס למקרר, שם בילה את הלילה בשקט יחסי.
למחרת נמשכו העבודות.
המפקד הוציא את הבצק מהמקרר ובחן אותו בעיון.
“הוא לא ממש תפח…” אמרתי בדאגה.
“זה בסדר.” הוא אמר "עכשיו תקמחי את המשטח. עוד קמח. עוד. עוד, נו! תשימי קמח, מה הבעיה שלך?”
“זה מגעיל!” אני צועקת "איך אפשר לגעת בזה!”
אנחה קורעת לב. הוא תוחב את היד עד המרפק לתוך מיכל הקמח, שולף משם ערימה ומפזר אותה על המשטח.
“תוציאי לי את המערוך מהמגירה"
אני מפשפשת במגירה. היד שלי נתקלת בגליל רחב מעץ. “זה?”
“כן"
המערוך נשלף החוצה ומתגלה כאלת עץ כבדה וצפופה באורך מטר.
“וואו, זה ממש מקצועני!” אני מנפנפת אותו זה מעל הראש ומתרגלת קפא”פ. “אבל למה זה במגירה במטבח? לא עדיף לשים את לייד המיטה? למקרה חירום?”
“תזהרי! תפסיקי עם זה! את עלולה הלרוג מישהו.”
המפקד מראה לי איך ללוש את הבצק, ואז כמובן עושה את זה בעצמו. אחר כך הוא מראה לי איך לרדד אותו ליריעה ענקית בעזרת המגה-מערוך. האמת שהבצק הזה משתף פעולה ומתנהג בדיוק כמו שהייתי מצפה ממנו.
“תראה את זה, הוא ממש בצק טוב, לא?”
“כן, הוא די בסדר, אני חושב.” הוא עונה ביבושת.
“לא סתם בסדר. זה בצק מעולה.” אני אומרת בידענות.
תמה מלאכת הרידוד, אני פועלת לפי ההוראות, מסמנת את שטח המילוי, מפזרת שכבה נאה של קוקוס, מניחה את טבלת השוקולד מעל (רגע, שרק בשביל להגיע אליו הכל היה שווה), גוזרת רצועות בצק ומתחילה לקלוע צמות. בחיים לא הייתה לי כזאת חוויית משתמש מענגת. הכל פשוט עובד כמו שהיה כתוב במתכון.

והמתכון המטובען:
לבצק:

3.5 כוסות (500 גר') קמח
כף שמרים יבשים או חצי חבילה/חצי קוביה שמרית
1/2 כוס (100 גר') סוכר
1/4 כוס שמן
2/3 כוס (160 מ"ל) חלב אורז (שימו לב שרות אופק הציעה מים. ניסיתי עם חלב אורז וזה בכל זאת יצא מצויין. אני מניחה שאפשר גם חלב סויה, או שקדים, אבל יש להם טעם (ולסויה גם ריח) קצת יותר מובהקים משל חלב האורז)
2 כפות זרעי צ'יה בתוך 2/3 כוס מים. לתת לזה לנוח רבע שעה, עד שהמים מקבלים מרקם של ג'לי.
(הערה לגבי הצי'ה – לא חשבתי על זה שאולי עדיף לטחון אותה קודם, ולכן הבצק התקבל “עם נמשים”. זה די הלחיץ אותי בהתחלה, אבל התברר שלא מרגישים את זה בטעם ובמרקם. בכל מקרה, אם לא רוצים נמשים, עדיף לטחון את זרעי הצ'יה, או להשתמש בתחליף ביצה אחר, כמו תפוח חמוץ, ½ בננה (שישפיעו על הטעם) או זרעי פשתן טחונים 🙂 )
1/2 כפית מלח

3 חבילות שוקולד מריר פרווה, עם אחוז כמה שיותר גבוה של מוצקי קקאו. חשוב – במתכון שהועתק באתר של אנרג'י, כתוב בטעות 2 חפיסות במקום 3. לכן נשאר לי עוד בצק ועשיתי ממנו שבלולי שמרים עם קוקוס וקקאו…

מלית קוקוס:

1 כוס חלב אורז (רות אופק הציעה חלב קוקוס, אבל לא הייתי בטוחה מה זה חלב קוקוס. חנויות הטבע מציעות שמן קוקוס, קרם קוקוס וחמאת קוקוס. קניתי את שלושתם ליתר בטחון, ולמורת רוחו ומחאותיו של המפקד ("את ממלאת לי את הארון בשטויות!”), אבל בסוף החלטתי להשתמש בעוד כוס של חלב אורז)
3/4 כוס סוכר
2 כפות שמן קוקוס (רות אופק כתבה שאם משתמשים בחלב קוקוס, אז לא צריך שמן)
1 כפית תמצית וניל
200 גר' (חבילה גדולה) שבבי קוקוס.
גרידת לימון, אם רוצים. יש את זה במתכון המקורי של המלית, אצל ארז קומרובסקי. רות אופק לא הוסיפה, אז גם אני לא. סומכת עליה.

שימו לב לג'ינג'ים. בנוסף, בפעם הבאה – חבילה וחצי של שוקולד, כן?

לזיגוג:
אני אהיה כנה אתכם: זה לא יוצא כמו ביצה. אבל עדיף על כלום.
שקית תה ויסוצקי בתוך חצי כוס מים רותחים וקצת סילאן. להבריש מהמים על הבצק. לא יותר מדי, הוא לא צריך אמבטיה. פשוט לצבוע אותו בעדינות לפני שמכניסים לתנור.

מכאן ואלך, עובדים לפי הוראות ההכנה של המתכון.

הסרט הכי טוב בעיר:

שתי העוגות החינניות עם הג'ינג'ים והצמות נכנסות לתנור. כעבור ½ שעה שתי העוגות החינניות עם הג'ינג'ים והצמות יוצאות מהתנור.
והם לא סתם יפות, הם גם ממש ממש טעימות.

“אבל מה זה המערוך הזה, באמת?” אני שואלת, כשאנחנו יושבים לנו לכוס תה קטנה עם עוגה מהחלומות.
“תסתכלי עליו טוב. את רואה שקצה אחד שלו מנוסר?”

“כן"

“זאת ידית של את חפירה.”