בשביל הפרינציפ

שרה המנקה ביקשה שאקנה כפפות לטקס חדשות. אז הלכתי לסופרפארם, שלפתי את הקופסה מהמדף, ובלי להסתכל ימינה ושמאלה (לפעמים זה מצליח) הלכתי ישר לקופה.
בסניף שלנו יש שתי קופות. אחת הייתה ריקה. השנייה הייתה מאוכלסת בקופאית, לקוחה, וערימה של מוצרים. היתה בעיה, שבעקבותיה הקופאית התווכחה בעצבנות עם מנהלת המשמרת. נשמתי עמוק, הכנתי את עצמי לשהייה ארוכה במקום.

חלפו מספר דקות, ולפתע היה נראה ששלוש הבנות שבקופה הצליחו איכשהו למצוא פתרון. מנהלת המשמרת עזבה את הקופאית ופנתה אל הקופה השנייה. “אפשר?” שאלתי. היא הרימה את העיניים והסתכלה עלי ואמרה: “בטח!”. התקדמתי והנחתי את קופסת הכפפות על השולחן. היא התחילה להקיש על הקופה, אני שילמתי, היא הושיטה את החשבון ושקית, ומאחורי התחיל מישהו לדבר בשקט. המילים "יש פה תור" ו-"להדחף לקופה" משכו את תשומת לבי והסתובבתי לראות מי מדבר. ראיתי מימיני גבר בערך בגילי. הוא עמד בראש מורכן, נועץ בעקשנות את מבטו בנעליו, ודיבר. ואז נפל לי האסימון.
"אתה מדבר אלי?” שאלתי בנימוס.
הוא הרים את הראש ועכשיו נעץ את מבטו בעקשנות מעבר לכתף השמאלית שלי. "בוודאי שאני מדבר אליך!”
"אתה היית לפני בתור?” הפציעה בי התובנה
"בוודאי שהייתי לפנייך" אמר בטון מתבכיין.
"אני ממש מתנצלת, לא ראיתי אותך"
"אני כנראה ממש שקוף…”
"שוב, אני ממש מתנצלת, באמת שלא ראיתי אותך"
הוא המשיך לרטון עוד קצת. יכולתי להבין אותו, כשנדחפים לפני בתור, אני ממש מתרגזת, ולשמוע שזה בגלל ש-”לא ראיתי אותך בכלל" – רק מעלה אותי על טורים יותר גבוהים.
"תראה,” אמרתי לו – “שוב, אני ממש מתנצלת, אבל בפעם הבאה שמישהו נדחף לפניך בתור, הייתי מציעה לך להגיד לו מראש, ככה לפחות לא תפסיד את התור שלך".
"לא.” הוא אומר. “אמרתי את זה רק בשביל הפרינציפ.”
הלכתי משם וחשבתי, איך אנחנו מבלבלים לעצמנו את המוח. הוא רק רצה להראות פרינציפ? בולשיט. אז מה הרווח שהוא באמת הרוויח מזה שויתר על התור שלו? הבנאדם היה יכול לעמוד על זכויותיו ולהתעקש ולהכנס לפני בתור. אבל לא. במקום זאת הוא בחר לחכות בסבלנות, ורק אחרי שאני מסיימת את העניינים שלי, לזעוק חמס. הוא לקח החלטה מושכלת – להפסיד את התור. בשביל מה זה היה טוב? הוא הפסיד את התור, הוא בזבז זמן. אבל הוא היה חייב להרוויח משהו. אנשים לא עושים דברים סתם. אז חשבתי על זה שהוא הרוויח את הזכות להתלונן. זה גם סוג של כיף, אני משערת. עוד רווח פוטנציאלי זה שבסופו של דבר הוא יצא מישהו שעוללו לו עוול, ומישהו אחר יצא מניאק – כלומר – הוא יכול להשוות את עצמו לסביבה ולקבל רפרנס שהוא הכי טוב בשטח. למה שבנאדם ירוויח מזה שהוא יכול להתלונן, או למה בנאדם צריך לחפש את האישור של הסביבה שהוא אחלה, ביחס לאנשים אחרים, שהם כנראה לא-אחלה?
משום מה המקרה הזה הזכיר לי איזה פרק האודישנים של התוכנית מסטר-שף. נדמה לי שזה היה מהעונה השלישית.
המתמודדת הראשונה הביאה מאכל קדרה ג'מייקני. השופטים מאד אהבו את הטעם, אבל הסתייגו באופן גורף מצורת ההגשה. הראשון שאמר את דעתו הייה גורדון רמזי. הוא ירד עליה קצת, גרם לה להתפתל ולהזדחל, ואז העביר אותה. גרהאם אליוט היה השני. הוא חשב קצת, התלבט, ובסוף החליט: “לא”.
מי שצריך היה להכריע את הכף היה ג'ו בסטיאניצ'. הפנים שלו היו חתומות. היה הרבה מתח באוויר. המתמודדת כולה מתוחה, מסתכלת עליו בציפייה דרוכה. “בבקשה" היא אמרה. “בבקשה תעביר אותי. בבקשה. אין לך מושג כמה אני רוצה את זה. זה כל כך חשוב לי". היא חייכה אליו חיוך קטן, מפלרטט, ועפעפה בעיניים. הוא הסתכל עליה בהבעה אטומה, טיפה מתנשאת. התמהמה עוד כמעט דקה, ואז אמר: "לא".
הבחורה התמוטטה. היא יצאה בבכי אל חבריה בחוץ, שחיבקו אותה וניסו לנחם אותה.
בתוך החדר, אמר רמזי לאליוט שהוא חושב שהם עשו טעות. “אני מציע שתטעם שוב את המנה שלה. יש לה פוטנציאל. אתה ממש טועה.” הוא אמר לו. אליוט השמנמן ניסה למחות, התווכח קצת, ואז הלך בשפלות רוח לטעום שוב את המנה. רמזי לחץ עוד קצת, ודי בקלות אליוט נשבר. “זה באמת טוב.” הוא הודה. “נראה אותך גבר עכשיו, הולך אליה, מודה בטעות ונותן לה את הסינר.” אמר רמזי, ואליוט יצא כמו ילד נזוף לתקן את המעוות.
ג'ו בסטיאניץ', שרמזי אפילו לא טרח לדבר איתו, שמר על הפרצוף החמוץ. הוא חיכה עד שהגלים יירגעו ואז אמר בקול נרגז: “אוקי, בואו נמשיך!”. הוא סובב אליהם את הגב וחזר למקום הישיבה שלו.
היה לי די ברור שאם מישהו היה שואל את מר בסטיאניצ' למה הפנה את האגודל למטה, הוא בטוח היה אומר – בגלל שהיא לא מספיק טובה. נקודה. מה שמפתיע הוא שיש סיכוי שהוא אפילו היה משוכנע בזה. אבל לי, בתור צופה מהצד, בלי לטעום את המנה ובלי להיות שפית סלבריטאית, היה ברור שהמנה הזאת הייתה טעימה, וללא ספק עמדה בסטנדרטים של שלושתם. אז למה בסטיאניץ' אמר "לא"? אולי בגלל זה: היא ביקשה ממנו, שלא לומר – התחננה. זאת הייתה טעות. מאנשים כאלו אסור לבקש, ואסור להתחנן אליהם. הם מזהים את זה כחולשה וניזונים ממנה. גם מר בסטיאניץ' היה צריך רפרנס מהעולם. הרפרנס שהוא מחפש הוא: “אני חזק. הם חלשים. אם מישהו צריך את עזרתי סימן שהוא חלש – ואני חזק. אני באמת חזק. הנה: אני מחליט פה, ואני מחליט לא לעזור. מתאים לי להשאר החזק ושהוא יישאר חלש.”
זה גורם לי לחשוב על המרחק שיש בין הסיבה האמיתית לכך שאנחנו עושים משהו ובין התירוץ המושכל שאנחנו מאכילים בו את עצמנו בעקבות התוצאה, בלי להיות מודעים להבדל. לא להיות מודעים – זה הדבר המשמעותי – איפה בעצם אנחנו מפסיקים להיות מודעים? גורדייף אמר שאנחנו מעולם לא התחלנו להיות מודעים. שאנחנו בעצם ישנים כל הזמן, גם כשנדמה לנו שאנחנו ערים, וכל מה שאנחנו עושים, במצב שינה או ערות, נובע מדחפים לא מודעים. הנימוקים המושכלים הם רק מה שאנחנו מלבישים אחר כך על התוצאה. זאת תאוריה ממש חתרנית, אבל בסיטואציות מהסוג הזה אני תוהה אם היא אולי בכל זאת נכונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *