זה היה ערב קיץ חמים באזור כיכר המדינה בתל אביב. בשעה שבע ועשרה יצאתי מחנות התקליטים שעבדתי בה אז, נעלתי את הדלת ושמתי פעמיי אל הרכב שלי – זוג אופניים קטן וכחול, שהיה קשור לעמוד על המדרכה, בדיוק ממול.

בעודי משחררת את המנעול, התקרבה אלי חבורת נערים רעשנים. הם הקיפו אותי במעגל, והתחילו להעיר הערות פרובוקטיביות כדי להוציא אותי משלוותי. משום מה הם לא ממש הפחידו אותי, אז ברוב טיפשותי, עניתי להם. הם המשיכו להתקרב, מנפנפים בידיים וקוראים קריאות לגלוג, עד שהגיעו אל האופנים, ומשכו אותם אליהם. אני מצידי, המשכתי גם אני להחזיק באופניים ולמשוך אותם אלי. בסופו של דבר, אמרתי להם, בעיקר מתוך בהלה וטמטום גמור את הדברים הבאים:
"נו טוב. עכשיו די. אחרת תשברו לי את האופניים."
להפתעתי הרבה, הם נסוגו, הסירו את ידיהם מהאופניים, ואחד מהם אפילו אמר בגיחוך: "אוקי, אוקי, סתם בצחוק…" והם הסתובבו והלכו.
בעודי מתאוששת מההלם התחוור לי שכרגע עליתי על סארט-אפ – שיטת האיום ההפוך. התאוריה מאחורי השם היא: לאיים על היריב שלך בדבר שהכי פחות אכפת לו שיקרה/הדבר שהוא הכי היה רוצה שיקרה. משום מה, זה יסתיים בכך שהיריב יפעל בניגוד לצפוי ויעשה מה שאתה רוצה.
החלטתי לנסות את התאוריה – והפלא ופלא – אין אפס – זה תמיד עובד!
למשל: "אם לא תפסיקו להפריע לי – לא אמשיך את הסיפור!" הייתח אומרת לקהל העייף שלי, שרק מחכה להזדמנות להתחמק מעוד אחד מהסיפורים המייגעים שלי ומייד הייתי מקבלת התנצלות ושתיקה ממושמעת עד סוף ההרצאה. זה עבד בעוד סיטואציות לא צפויות, ובכלל, מאז ועד היום השיטה משתמשת אותי בהמון הזדמנויות.
היום הסתבר לי שאני לא היחידה שעלתה על העניין: "אם אאלץ לשלם שכר לרבנים לא אורתודוכסים – אתפטר!" הכריז שר הדתות. ואני אומרת: אוקי – אז… ?