מה אני אלבש?

כשאני נזכרת בילדות שלי, ישר עולה לי לראש הסיוט של לקום בבוקר, בימי החורף הקרים, להתלבש, להתארגן, ולצאת לבית הספר. זאת פשוט הייתה שרשרת הרבה יותר מדי מסובכת של פעולות. אמא שלי, מורה, שבעצמה הייתה צריכה להגיע בזמן לבית הספר, הייתה משתגעת כל בוקר מחדש. "בבקשה" היא הייתה מתחננת בפעם העשירית. "תקומי, תקומי כבר, צאי מהמיטה…" בסופו של דבר, כל בוקר, כשכבר סוף סוף הייתי פוקחת את העיניים, הייתי מוצאת את עצמי יושבת במיטה, לבושה בחולצת בית הספר, שאמא שלי הנואשת כבר הלבישה עלי, בעודי ישנה.

אם תבקשו מהחברות שלי, או בנות המשפחה שלי, למנות את 10 המתלבשות-הכי בטוב-טעם-שהן מכירות, לא, בעצם, אם תבקשו מהן למנות את 100 — או אולי 1000- בקיצור, רוב הסיכויים שהשם שלי לא יעלה. יותר מזה: אם אמצא את עצמי על אי בודד עם עוד מישהו והמלתחה של טריני וסוזנה, ויבקשו מהמישהו הזה למנות את זאת שמתלבשת הכי יפה על האי — אוקי, הבנתם את הרעיון. אני הבנאדם האחרון שיקפוץ לתודעה של מי ממכריי, למשמע המילה "סטיילינג" או "פשוניסטה".

אבל אני מנסה. אני באמת מנסה. כמה דברים עומדים בעוכריי:

1. אני לא בר רפאלי.
2. אני לא גיסתי.
3. אני גם לא חמותי.
4. למי שלא מכיר אף אחת מהשלוש – אני הקיצוניות השניה מהן. מבנה הגוף שלי שואב השראה עמוקה מכח המשיכה – כתפים צרות, חזה נופל, ישבן מפואר ונמוך. נתונים מאתגרים, בעיקר כאשר מנסים להתאים מכנסיים. אם כבר מצאתי משהו שעבר את מחסום התחת, אז על המותן הכל רפוי ולא יושב טוב. כדי להיראות טוב, אני צריכה ממש להשקיע. אני ממש לא הבחורה הזאת ש-"סתם, זורקת משהו על עצמה", ונראית פגז. וכאן מגיעים לבעיה נוספת:
5. אין לי סבלנות. גם ככה קשה לי לקום בבוקר, אז עוד לצפות ממני לאתגר המחשבתי המסובך של להתאים חולצה למכנסיים, לנעליים, לחגורה, זה גובל בהתעללות. די ברור, אם ככה, למה לשלב האקססוריז כבר אין סיכוי שאגיע. יש לי תיק אחד, תודה רבה, זה מספיק. צעיף? שרשרת? צמיד? טוב, אני כבר לא עירומה, בסדר? אם כבר אפשר לצאת החוצה בלי להסתכן בהפרעה לסדר הציבורי אז די. אני צריכה מתישהו גם להגיע לעבודה, וארון הבגדים כבר התחיל לעשות לי מחלת ים. אז ביי.

הייתי יכולה להמשיך לחיות עם הסמרטוטים החביבים שלי, אבל אז נפל דבר בישראל, והתחלתי לעבוד שוב כשכירה. להגיע כל בוקר למשרד ומייד למצוא עצמך מוקפת בעדת בנות צעירות וחתיכות, שמרחפות סביבי כמו פרפרים צבעוניים, זה , נו, מכניס לאמבציה. אין ברירה, צריך לעמוד בקצב, לפחות להשתדל. אז מה עושים? לא יאומן, נכנסים להלך מחשבה של תכנון מראש. לא טריויאלי בכלל, וכל הישות שלי התקוממה נגד העוולה הפרוסית הזאת. לקח זמן לאינטגריטי להתאושש, ולזרום עם הקונספט הכפייתי-לא ספונטני להחריד הזה. אבל אחרי שנכנסים למסלול – מגלים שזה ממש נוח וכיף. ואיך עושים? פשוט מאד – להכין אאוטפיטים מראש – חולצה/שמלה, מכנסים/חצאית, חגורה, נעלים, ז'קט, אקססוריז. הכי נוח – להצטלם ולשמור את התמונה ב… טלפון, שתמיד זמין בסביבה. בבוקר, כשאני קמה, אני פשוט מדפדפת, בוחרת, ולוקחת את הדברים המתאימים מהארון. נכון, אוי לי ואבוי לי אם אי פעם הטלפון שלי ייגנב (אני עוד צריכה לברר איך חוסמים תמונות), או סתם, אם מישהו מחבריי/אנשי שלומי, יחליט לעיין בתמונות שלי, אבל עדיין זה כנראה שווה את הסיכון. ואם אפשר – עדיף בכלל לעשות את זה בערב, לפני השינה. בד"כ בשלב הזה, יש הרבה יותר פנאי נפשי מאשר בבוקר. בוחרים את האאוטפיט הרצוי בערב, מכינים הכל לייד המיטה, ואז, בבוקר, אין קל מאשר, בעיניים חצי עצומות, להושיט יד, למשוך את הסמרטוט הראשון שרואים, להעביר אותו מעל הראש ואז לצאת מבין השמיכות. בייחוד בחורף. ובשבילי, כידוע, זאת בכלל חזרה לילדות.

4 תגובות על “מה אני אלבש?”

  1. את עוד יותר משעשעת ממה שזכרתי ועוד יותר עוקצנית ממה שהיית. תענוג לקרוא אותך

  2. מהתמונות שהעלית את דווקא מתלבשת בחן רב 🙂 ויש לך גיזרה מעולה.

    רעיון התמונות נשמע מדליק. אני שוקלת בעצמי אם לעשות משהו בסגנון. חשבתי יותר בכיוון שיהיו לי תמונות של הפריטים ואז אכין קולאז'ים. (כלומר שלא אצטרך למדוד מראש הכל). טרם הוצאתי לפועל 🙂

    אצלי הבעיה שגם אם יהיה אאוטפיט מוכן ערב לפני, אני עשויה לשנות את דעתי בבוקר כי פתאום בא לי משהו אחר… בלתי מוסבר…

    • נראה לי שיותר קל פשוט להתלבש ולצלם…
      וברור שיש סיכוי שאשנה את דעתי בבוקר – אבל לפחות אני מתחילה את היום עם משהו שאפשר לעבוד איתו. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *