זהו זה. השבוע שברתי שיא חדש: עזבתי עבודה אחרי פחות משלושה חדשים. אני מרגישה כמו ליאורה מוטרו: מאוכזבת. מאד מאוכזבת. על השתלשלות העניינים שהובילה למצב ביש זה, להלן: ראיון העבודה שלי היה במקור עם מנהל האר אנד די וראש הצוות המיועד שלי, והיתה אחלה פגישה, היינו מבסוטים מאד אחד מהשני, והכל היה סבבה והתאים כמו כפפה ליד. אבל הסתבר שאותו מנהל בכלל עוזב, ויום לפני שהגעתי לעבודה בפועל, הגיע אחד חדש. בוא נגיד – שאם הוא היה עושה לי את הראיון, אני לא הייתי מגיעה לעבוד שם בכלל. זה בנאדם שאיך שהסתכלתי עליו הבנתי שני דברים: 1. אני לא סובלת אותו 2. הוא לא סובל אותי. לאו דווקא לפי הסדר הזה. עכשיו, מהרגע שהגעתי נתנו לי לעשות כל מני עבודות דחק, שזה דבר מאד צפוי. גם לא היה לי מקום קבוע, שזה גם דבר צפוי. בהתחלה ישבתי עם איזה מישהו, ואז העבירו אותי לסטודיו עם הגרפיקאיות, שזה בכלל בצד השני של המשרד מהארנדי. זה היה נורא לא נוח, והרגשתי מנותקת מהם, וזה הפריע לי, אבל הסבירו לי שזה זמני, ורק עניין טכני. בקושי יצא לי לעבוד עם ראש הצוות שלי. בינתיים מנהל הארנדי החדש ממש שם עלי אוז'ו: שולח מכתבים בתפוצת נטו בהם הוא זורק לי מילים על כל מני פאשלות שכאילו עשיתי (ואז, כשהייתי עונה לו ושואלת בדחילו ורחימו למה הוא התכוון, הוא היה כותב חזרה – אופס, מצטער, זה בכלל לא היית את, או, התכוונתי למשהו אחר, רק שאת המכתבים האלה הוא היה שולח רק אלי). ואז, הסתבר לי להפתעתי, במיקרה לגמרי, שהוא בכלל לא רוצה שאהיה בארנדי, ומבחינתו המקום המתאים לי (גם מבחינת הרמה הטכנית הירודה שלי, כביכול), הוא בסטודיו, כלומר – שאמשיך לעשות את עבודות הדחק שאני עושה בשבילם עד יומי האחרון, כמו סלייסינג ל- HTML, התקצ'קצ'ויות בפוטושופ, וכו'. זה קצת ביאס אותי. קודם כל, כי אני לא רגילה שאנשים מזלזלים בביצועים שלי, וגם, כי להיות מנותקת מהארנדי זה אומר שגם לא יהיה לי סיכוי ללמוד שום דבר חדש תוך כדי עבודה או סתם להתאתגר, ובנוסף, עם כל הכבוד לסטודיו, להיות בסביבה של גיקים זה הרבה יותר כיף. אז חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלא מתאים לי, והודעתי שאני עוזבת. כולם צועקים עלי שאני לא נורמלית, ולא עוזבים עבודה לפני שיש משהו ביד, אבל איכשהו בשבילי זה בדרך כלל עבד יותר טוב ככה. אני מקווה שגם הפעם יהיה בסדר. בדיעבד הסתבר לי ששכחתי לקחת את ה-chill pill כבר איזה ארבעה ימים רצוף. אני תוהה אם זה השפיע על שיקול הדעת שלי. אני מניחה שכן, אבל עדיין תוהה עד כמה. שגיא צוחק עלי, "מה את מתרגשת כל כך מהטיפוס הזה?" "תראה," אמרתי לו "הבנאדם הזה השפיע באופן ישיר על מהלך החיים שלי. זה די מרגש, לא?" חבל, דווקא ממש היה לי כיף לעבוד שם. וחוצמזה, אני לא בנויה להחליף עבודה כל יום. זה מעמיס על הנתיבים הפוזיטרוניים שלי. בינתיים הייתי צריכה לצאת עם כולם לאיזה יום כיף שנקבע כבר לפני כמה שבועות. בגלל שבמקור הודעתי שאני באה, החשב איים עלי שאם אני מבריזה, הוא יוריד לי את זה מהמשכורת. זה כנראה היה בצחוק, אבל לא רציתי לקחת צ'אנסים, אז באתי, ודווקא היה נורא כיף. התחלנו ב-12 בצהרים (12 זמן ישראל – שזה אומר שזה היה בפועל איזה שעתיים אחר כך, כי המנכ"ל איחר וכולם היו צריכים לחכות לו), בסיור ביקב בינימינה וארוחת צהריים עם יינות (טעים!) אחר כך הלכנו לאיזה מין גיבושון מצחיק באיזה מקום לייד קיסריה בשם "דני-היי", ועשינו כל מני אתגרים מפגרים כאלה בקבוצות, ופיינט בול ואומגה (שני הדברים האלה זה ממש כיף!!!), ואז הלכנו לאכול ארוחת ערב באיזה מסעדה בקיסריה והיה נורא, נורא טעים, וגם קיבלנו חולצות (…) וכל זה. אני מצרפת כמה תמונות, שתבינו את הראש: הייתה במקום הזה גם פינת חי, והתוכים היו נורא יפים. מי שארואים פה זה גילי, איש המרקום שלנו, שרוכב על תמיר – המנכ"ל, המייסד, היזם והמיליונר הראשי של החברה. מיכל לפני האומגה. אני מודה שאני נראית כאן כמו נידונה למוות, אבל האמת שאני דווקא די מחבבת אומגות ושטויות כאלה. זה גם הזכיר לי את הקורצניחה, שזה דבר טוב. שימו לב לתיק שמשתלשל לי לאורך הרגל השמאלית. זה תיק הצילום שלי שמכיל את הבהמה, פלש ועוד כמה קשקושים שבירים במידה ידועה. דקה לפני שעליתי על הגרדום נקרע לי הריצ'רצ' של התיק, אז קשרתי אותו עם איזה חבל שמצאתי, והמדריך אבטח אותו אלי בכבלים. כך השלמתי בעצם את כל הצניחות שלי: אחרי צניחות רגילות וצניחה לים – צניחת לילה עם שק חזה… על האומגה. את שתי התמונות האלה צילם – רותם, איזה אחד שעובד אצלנו. כלומר – אצלם. ולפינת ה-"שופוני" – הדברים שהספקתי לעשות בטרייפליי: (העיצוב הוא של נועה צבר ואיה פירן – מעצבות הבית)
עמודי העזרה עבור אפליקציית ה-wap (זהו פרוייקט הדרופל הראשון שלי): http://www.triplay.com/triplay_help/
אתר הקורפורצייה (corporate…) של טרייפליי: http://www.triplay.com כן, כבר שמעתי תלונות על התפריט המרחף בעמודים הפנימיים. זו הייתה הדרישה, ואני לא מתווכחת (לא שזה עזר לי).