מדי כמה שנים אני נכנסת למין מצב של חוסר מנוחה. בא לי ללמוד משהו חדש. אז הפעם החלטתי ללכת לכוון של ייעוץ סטיילינג. לתומי חשבתי שהקורס יהיה בקונספט של קריירה שנייה, אולי גם איילת ורביד, מנהלות בית הספר סטייל גורו, חשבו כך. אך למרבה הפלא התקבצו ובאו לקורס חבורה של בנות צעירות וחמודות בממוצע גיל, שאם לא הייתי מעלה אותו בצורה דרמטית בעצם נוכחותי, היה נקבע על סביבות גיל 35.

בשיעור הראשון דיברנו על רושם ראשוני, וכדי לחזק את הנאמר עשינו תרגיל: לכל אחת מאיתנו הודבקה פיסת נייר גדולה על הגב. כל אחת הצטיידה בטוש. הסתובבנו לנו בכיתה, וכל אחד כתבה על הגב של השנייה כמה מילים, שנראות לה מתאימות. “מורה או גננת" כתבתי על הגב של מישהי. “יודעת צרפתית" או "אוהבת חתולים". הייתי נורא מרוצה מעצמי, כי אני נורא אוהבת תרגילים כאלה. הרגשתי שאני נראית ממש טוב, ותהיתי מה כתבו עלי, ידעתי שיהיה לי כיף לקרוא את זה.
בסיום התרגיל כל אחת קילפה מעל גבה את הפתק והתיישבה לקרוא אותו. באמת כתבו עלי דברים נפלאים! אנשים ישר קלטו כמה אני מיוחדת ויוצאת דופן. לרוע המזל, אין לי מושג מה. לא ראיתי את זה בכלל. העין שלי נתקעה ולא הצליחה לזוז על שתיים מהנקודות שהועלו על פתשגן גבי:
"סבתא"
"סבתא קולית"
בבית הספר היסודי של גילי היה ילד אחד בשם אורי. זהוב תלתלים ונבון. ילד מקסים, שובב ופרא אדם. לא היה עץ בשכונה שלא זכה לביקור שלו, לא היה ילד שלא עבר אצלו קורס השרדות. בניגוד לאופיו הפרוע, היו לו פני מלאך ושיער ארוך, בהיר רך וגולש. הוא סירב להסתפר, וכדי שהשיער לא יפריע לו, היה נוהג להופיע בכיתה עם הקשת של אחותו הגדולה.
"איזו ילדה מתוקה!” החמיאו לו כל האמהות, וצבטו לו את הלחי. “אני לא ילדה! מה יש לכם??” היה מתרגז. מבחינתו – בצדק. הוא היה הכי רחוק מילדה שיכול להיות. הוא היה גולש פוטנציאלי. אבל באמת, אם מישהו מסרב לספר את תלתליו הבלונדינים, ועוד מגדיל לעשות וחובש קשת של בנות – מה לו כי ילין?
ישר נזכרתי בו. אני לא יכולה להתלונן. חשבתי לעצמי. קודם כל – מבחינת הגיל – אפשרי, ואף צפוי. אני גם מסתובבת עם שיער שיבה. אז מה אני רוצה בעצם?
אבל ממש לא הייתי שם. פשוט לא ראיתי את זה בא בכלל.
כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער כל בני המשפחה שלי הכריזו על מצב חירום. חמותי טובת הלב, לקחה אותי לשיחת מוטיבציה. גם ככה קשה לה – אישה אלגנטית שכמותה, שכל כך מקפידה על הופעה וטיפוח, להתמודד עם הכלה הסוררת שלה, שמסתובבת עם טי שרטס ולא תמיד טורחת להתאפר. אז עכשיו גם לא לצבוע את השיער? אוי ואבוי…
הילדים שלי איימו שלא ייצאו איתי מהבית, וביקשו שלא אראה בקרבתם, בטח ובטח לא כשהם לייד החברים שלהם.
"חכו." אמרתי לכולם "באמת, סבלנות. זה יהיה יפה, מבטיחה לכם."
ובאמת אחרי שנה של ייסורים, כשסוף סוף נעלמו שאריות הצבע האחרונות מהשיער, פתאום זה נראה טוב. ובאה אלי חמותי בדחילו ורחימו וביקשה לדעת איך אני עושה את זה. גם הילדים הודו שזה דווקא יפה. נשים שאני לא מכירה עצרו אותי ברחוב כדי לשאול מי הספר שלי, ואיזה צבע זה. הרגשתי בעננים.
יחד עם זה כשהייתי בפורטוגל, היה נדמה לי ששמעתי בחצי אוזן כשכמה אנשים זרקו איזה מילה על "בית האבות" והתכוונו לג'יפ של הצוות שלי. וגם – שמתי לב לירידה דרסטית בכמות הפעמים שאנשים התחילו איתי ברחוב. הבנתי שמבחינת המין השני עברתי פאזה ואני עכשיו מהזקנות. איכשהו לא ממש התרגשתי מזה. ביחוד אחרי שכמה מחברותיי הסבו את תשומת לבי לעובדה, שאף אחד כבר לא מתחיל גם איתן, והם דווקא כן צובעות את השיער.
בקיצור, נרדמתי בשמירה, וזה היה צלצול השכמה דרמטי במיוחד.
יש דברים שלוקח זמן לעכל, ולהבין את המשמעות האמיתית שלהם. הארוע הזה קצת שינה לי קונספציות. התחלתי לתהות על השאלה הקיומית: פנינו לאן. פתאם ראיתי את עצמי באמת: 15 שנים לפנסיה. זה כלום.
אני באמת מבוגרת. נכון שאני מסתובבת מתוקף הנסיבות עם אנשים שאמא שלהם יותר צעירה ממני. נכון שאיכשהו זה גורם לי לתסמונת מוגלי: אני משוכנעת שאני מהצעירים, כמו שמוגלי חשב שהוא דב, או זאב. אני עפה איתם על כל הלהיטים החדשים של ביונסה וריהנה, מעודכנת שוטף בכל המימים הרלוונטים, מכירה את כל האתרים האקטואלים. אבל עכשיו, הגיע יום פקודה. הגיע הזמן לצאת מהיער.
מצד שני – אני לא רוצה לצבוע את השיער. אני אוהבת שהוא בהיר. היה לי ממש כיף לוותר על כל הבלגאן והלכלוך שקשור לצבע. שנאתי לתחזק את זה. זרמתי ממש טוב עם הנושא של איכות הסביבה – וכמה שאני תורמת לעניין כשאני לא משתמשת יותר בכימיקלים של צבע השיער, שלא לדבר על הבריאות שלי.
אבל לאט לאט התחילה להתגבש אצלי הכרעה.
ביום שישי, ב-11 בבוקר הרגשתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. התקשרתי להרצל הספר שלי. הסברתי לו מה אני רוצה.
"מה? אבל למה??”
"כי אני לא מוכנה שיקראו לי סבתא!”
צחוק גדול מעברו השני של הקו.
"אז מישהו קורא לך סבתא, ואת ישר מאמינה? מה הם מבינים?”
"לא, הרצל, הם צודקים. זה לא לעניין.”
"אבל אני הכי אוהב את זה ככה. זה הכי יפה! מה את רוצה לעשות בכלל?”
הסברתי לו. הוא לא נשמע נלהב. הוא אמר שהוא לא בטוח שזה יתאים לי לצבע הפנים. הסברתי לו את תכנית האב. לאט לאט שכנעתי אותו.
"אז באיזה שעה לבוא?”
"אה, את רוצה היום? השתגעת? היום יום קצר!”
"נו הרצל…”
"אוקי,” הוא נשבר. “תתחילי להתארגן ותצאי לדרך.”
"אוקי הרצל" אמרתי לו כשהגעתי, "בוא נראה מה עושים".
הוא עדיין נראה קצת מסוייג. "קודם כל" הוא אמר "אני מודאג מאיך זה ישתלב עם צבע הפנים שלך. דבר שני, מה יהיה אם זה לא יגיב טוב לשמפו לשיער כסוף שאת משתמשת בו?"
ניסינו לחשוב על כל התרחישים: זה ייצא מכוער, זה לא יתאים לי לפנים, זה יצא ג'ינג'י, זה ייצא ירוק, או ורוד, או סגול…
"אני מוכנה לקחת את הסיכון" פקעה סבלנותי. הרצל לקח את ספר הסווצ'ים שלו וישבנו לעשות עליהם דוקטורט. בסוף נפל הפור על צבע בהיר ביותר, ללא גווני אדום, גוון 10.1 של סדרת לומינה של וולה.
זה היה מאד מפחיד, ומאד משונה. בסופו של דבר, אחרי חצי שעה מורטת עצבים, הגיע הזמן לחפוף את הראש.
והתוצאה?
זה לא יצא סגול או ירוק
זה משתלב ממש בסדר עם צבע הפנים
זה פשוט נראה אותו דבר כמו קודם.
"מה פתאום אותו דבר?" נעלב הרצל "את לא רואה? זה ממש שונה – זה פלטינה! וזה מהמם! יצא ממש מהמם!!"
"נכון!" הסכימה החופפת "זה ממש מקסים!"
שניהם לא הפסיקו להסתובב סביבי, להשמיע קריאות התפעלות ולמשוך לי בשיער.
אני מאושרת. עד עכשיו בערך חמישה אנשים שמו לב. אבל מי יעז לקרוא לי סבתא עכשיו, מי? אני בלונדינית.