עיניים שלי

תמיד זלזלתי באלו שעושים ניתוחים פלסטים. למה נשים לא יכולות להשלים עם התרומה של הזמן למראה שלהן, ולזרום עם זה? למה נשים מנסות בכל הכח להחזיר אחורה את מה שהיה? אבל ככל שאני מתבגרת אני מתחילה להבין את זה. פתאום כח המשיכה מתחיל להוות בעיה – כי מלהיות הכח שלי מול העולם, הוא הופך להיות הכח של העולם – נגדי. פעם הוא היה הגורם המשמעותי ביותר להרגשה הטובה שלי. עכשיו הוא פשוט מושך את כל הגוף שלי כלפי מטה – עיניים, לחיים, חזה – ישבן – מה קורה כאן?? אה, אז זה הקטע של להיות זקנים? אללה יוסתור. עכשיו מבליחה בי ההבנה הזאת, למה נשים מקבלות את השגעת בגיל מסויים.
כי תראו, מה כבר יש לנו? איך שאישה נראית, זה נכס. עור יפה, עיניים נוצצות, גוו חטוב, יציבה, הליכה זקופה, זה עושה משהו. מילא זה שכיף להסתכל במראה, אבל כיף גם להרגיש את היחס של הסביבה, כיף לדעת שמישהו מסתכל עליך ושאת, כמו מזג אוויר טוב, או שיר יפה ברדיו, עשית לו את היום. או לפחות את הדקות הקרובות.
ופתאום אנחנו לאט לאט מאבדות את זה. נכסים ממש חשובים שלנו פשוט נעלמים לנו מבין הידיים. נראה לי שהתגובה של רוב הנשים הנורמליות לעניין מתחלקת לכמה חלקים:
1. הדחקה
2. מלחמה
3. השלמה
בשלב ההדחקה פשוט לא ממש מתייחסים. ממשיכים ללבוש את הסקיני, והמכנסיים הקצרצרים, ללכת עם ביקיני לים, ללבוש שמלות כתפייה ולגנוב בגדים מהארון של הבת. השלב הזה בדרך כלל נגמר מסתיים בחבטה על הרצפה, בעזרתה האדיבה של המציאות, שדואגת לצלצול השכמה. אצלי זה היה הרגע שפתאום שמתי לב שהאנרגיה של אנשים סביבי משתנה מ – הי! בחורה יפה! ל – אה, אוקי. הנה זקנה. אבל על צלצול ההשכמה הזה עשיתי "Snooze" כך שלמציאות לא הייתה ברירה אלא לשלוח לי אחד נוסף.
מצלצול ההשכמה הזה כבר לא יכולתי להתעלם. אז אחרי שהתאוששתי, התגובה הטבעית שלי הייתה – צריך לעשות משהו! מייד! אז הלכתי לצבוע את השיער.
השלב השני היה לעמוד מול המראה ולאמוד את הנזק. סך הכל – עוד יש תקווה. העיניים, שמעולם לא אהבתי את המבנה שלהם – קצת יותר טרוטות. העור, שמעולם לא היה זוהר במיוחד ממילא, איבד עוד קצת מהזוהר שלו, ולזה נוספו עוד כמה קמטים, שבעגה תקינה פוליטית נקראים "קמטוטים", וכמה צללים חדשים משני צדי השפתיים ומתחת לעיניים. לא שום דבר ששכבה עבה של שליכט לא יכולה לתקן וכמות נדיבה של צבעעעעע וורדרד, ובנוסף – (אני מושכת את עור הפנים כלפי מעלה בעזרת הידיים), ככה זה נראה ממש בסדר (אההה, קוראים לזה פייס ליפט, לא?), ומה העניין הזה עם בוטוקס?
אבל – רגע!! על מי אני עובדת. הכוון הזה ייקח אותי מהר מאד לשכונה של פיליפ וזאנה ואחותו בריג'ט. לא. אני ממש לא רוצה להיות שם.
וזה הרגע שבו הגעתי לשלב ההשלמה. אני זקנה. זה מה שיש. קחי את הבאסה בסבבה. הכל עניין של גישה. ושלא תבינו אותי לא נכון – גם ניתוח פלסטי זה לא דבר רע, ביחוד עם מדובר על משהו שמפריע לי כל החיים, ולא קשור להזקנות – אני מדברת על הרמת העפעפיים.
לפני כמה שנים הוזמנו לארוחת חג אצל חמי וחמותי. כמובן שהתכוננתי: התרחצתי, סכתי את גופי במיטב שמני הארץ, התבשמתי, התאפרתי, לבשתי את מיטב מחלצותי והרגשתי כמו מיליון דולר.
ההרגשה חלפה בשנייה שנכנסתי בדלת, בו ברגע, שדוד של בעלי הכריז בקולו הרועם: "מה זה, שוב לא ישנת בלילה?"
מה לעשות. העיניים שלי קטנות ושקועות, עם עפעף עליון נפול. אך בזאת לא די, כי בנוסף התברכתי בזוג טבעות שחורות מפוארות, המקיפות את עיניי, שעוד לא נולד המייקאפ שהצליח לטשטש אותן.
שנים שאני מפנטזת על ניתוח הרמת עפעפיים. אבל איכשהו – זה אף פעם לא קורה. כל פעם מסיבה אחרת.
מדי פעם אני אוזרת עוז ומתחילה לברר. קודם כל – חיפוש באינטרנט, מנסה להבין אם הרופא או הרופאה הזאת מתאימים לי. מה שבטוח – לרוב הרופאים הישראליים יש אתרים ממש מכוערים, מיושנים וחסרי טעם. אבל אני מנסה לקרוא בין השורות: זה, נראה לי יותר מדי עף על עצמו. זה – מבוגר, אולי הידיים שלו כבר לא כל כך יציבות. ההוא נראה לי יקרן, אצל זאת אין מספיק תמונות של לפני ואחרי, והתוכן באתר של ההיא כתוב בצורה עילגת, ניסוחים צולעים והמון שגיאות הדפסה.
בסוף נפל הפור על מישהו, שגם נראה נחמד, גם מתנסח כמו בנאדם, וגם מציג המון אינפורמציה רלוונטית באתר המשמים שלו.
אז התקשרתי.
"הייעוץ עולה 600 ש"ח." אמרה המזכירה, "אבל אם תחליטי ללכת על זה, אנחנו מקזזים אותו מהמחיר של הניתוח."
קצת מקומם, לדעתי. ברור שהרופא צריך לקבל כסף על הייעוץ, אבל למה כל כך הרבה? זה בעצם אומר שברגע שאגיע אליו לייעוץ, ברור שלא אלך לייעוץ אצל מישהו אחר. ברוב אכזבה נפרדתי מהמזכירה האדיבה והמשכתי הלאה.
מהר מאד הסתבר לי שזה מנהג נפוץ. 600 ש"ח זה המחיר הממוצע לפגישה בת רבע שעה עם מנתח פלסטי. יש כאלה שלוקחים גם 800 ש"ח. בעת כתיבת שורות אלו, רוב הסיכויים שהמחיר כבר עלה.
וכך חלפה לה עוד שנה. ובינתיים, מדי פעם יש לי העונג לשמוע עוד איזה הערה מלאת טאקט מהסוג שהוזכר לעיל, וזה מזכיר לי שהפינה הזאת עדיין לא סגורה.
ומנגד – השכנגד – כשמו כן הוא – ממש נגד. הוא לא מבין למה אני צריכה את זה. גם הילדים מעקמים את הפרצוף. ועם המערך התומך הזה אני צריכה להתקדם.
הפעם החלטתי להתקשר לרונה, מדריכת המסע שלנו במגמה צ'אלנג'. אח שלה מנתח פלסטי.
רונה לא ענתה. היא כנראה עדיין באפריקה, חשבתי לעצמי. אוקי, במחשבה שנייה, מה רונה יכולה לעזור? אתקשר ישר למרפאה.
המזכירה האדיבה הייתה מאד נחמדה, ולשאלתי התחילה להסביר לי במה מדובר. אבל אני הפסקתי אותה מייד.
"רגע – " אמרתי " זאת רונה??"
שתיקה של שניה ואז אמרה רונה בקול מופתע – "כן"
"אוי! איזה כיף!" צהלתי "בדיוק איתך רציתי לדבר!"
"אה… אוקי… אבל מי זאת?"
הזדהיתי מייד
"חשבתי שאת באפריקה!" אמרתי
"חזרתי ביום שישי. בינתיים כשאני בארץ אני מאיישת כאן את הקבלה."
התחילה שיחת בנות, ובסיומה קיבלתי גם כמה פרטים רלוונטיים על כל התהליך, ורונה קבעה לי פגישה.
"אה," שאלתי בדחילו ורחימו "וכמה עולה הייעוץ?"
"לא עולה. אנחנו לא מאמינים בזה שצריך לקחת כסף על ייעוץ לניתוח"
אהבתי את הגישה.
שבוע לאחר מכן, באחד האמשים, התייצבתי בקליניקה. שמחתי מאד לפגוש את רונה. פטפטנו לנו קצת עד שנקראתי להכנס.
"חשוב לי שתדע" אמרתי "אני לא רוצה עיניי חתול או משהו כזה. האמת שמה שממש הייתי רוצה שיקרה, שרק אני אשים לב לשינוי בעיניים. אני רוצה שאנשים יחשבו שאני נראית טוב, אבל לא ממש יבינו למה."
זה נראה לו הגיוני. הוא הסביר לי קצת על הניתוח.
"תראה", אמרתי לו. "אני די סגורה על זה. יש מצב פשוט לקבוע תאריך?"
היומנים נפתחו.
בשבוע הבא – אני לא יכולה. אחר כך ד"ר שולמן נוסע לחו"ל. וכך עוברים להם עוד שבועיים, ואז…
הנה. התאריך הזה טוב לכולם.
"את בטוחה?"
"כן."
"טוב. אז בואי תחתמי לי כאן, וכאן, וכאן, וכאן…" צרור של מסמכים נתחב לידיי, חוברת הסבר, מפת הגעה. מאי שם נשלפה מצלמה וצולמתי כמה תמונות "לפני".
נפרדתי מהם בידידות, מחזיקה בידי צרור של הפניות לבדיקת מעבדה, ונסעתי הביתה, מלאת מועקה. זהו. מפה אין דרך חזרה. אני לא נורמלית, חשבתי, מעניין מה המפקד יגיד על זה…
אבל עד שהגעתי הביתה, המצברוח שלי קצת השתפר. האתגרים הבאים הם לבצע את כל סוללת הבדיקות שנשלחתי אליהן, לקבוע תור לרופא עיניים ולרופא כללי. שבוע אחרי זה – הכל כבר כמעט מוכן – יש לי מכתב מרופא העיניים, שאומר שמבחינתו אין מניעה לנתח, ומכתב מרופא המשפחה שאומר שבלוטת התריס לא צריכה לעמוד בדרכינו אל האושר. במקביל – מגיעות התוצאות האחרונות של בדיקות הדם. אני דוחפת אותן לשמרדף בחדווה רבה, אבל לפתע אני נעצרת. רגע – מה? מה כתוב כאן? נראה כמו תוצאות חריגות בבדיקת הקרישיות. מאיפה זה צץ פתאום?
הרופא שלי מושך בכתפיו באדישות. "נו," הוא אומר "אבל זה תמיד היה ככה." נערה הייתי וגם זקנתי ומסתבר שיש לי בעיות בקרישה שאני אפילו לא ידעתי עליהן? מה עוד??
אבל זה אומר ששוב דוחים את תאריך הניתוח. כי עכשיו צריך לקבוע תור להמטולוג, שיעיף עין בתוצאות ויחרוץ דין. התור הראשון הוא כמובן רק לעוד 3 שבועות. בבוא היום הגדול, ההמטולוג מסתכל על התוצאות ומעקם את הפרצוף.
"את רוצה לעשות ניתוח הרמת עפעפיים? בשביל מה את בכלל צריכה את זה?" הוא נאנח ביאוש וכותב הפניה לבדיקות גנטיות.
"כמה זמן לוקח לקבל את התוצאות?"
"בין שבועיים לחודש."
מקסים.
שבוע אחרי זה אני שוב במעבדה. לאחר שהאחות שואבת ממני את המבחנה ה-32 במספר, היא מנתקת את המחט, מצמידה לי גאזה ליד ומשלחת אותי לדרכי. אני נפרדת ממנה בידידות וחוזרת לעבודה.
הבדיקות מגיעות כפי שהובטח, לאחר 3 שבועות. אני קובעת שוב תור להמטולוג. הוא עובר על הבדיקות בפרצוף חמוץ. אני מחכה.
"טוב, אז את ממש רוצה לעשות את זה, אה?" הוא נאנח בהשלמה
"כן."
"נו טוב. לא נראה לי שיש מניעה." הוא מדפיס מכתב אישור.

לפני (צילום: ד"ר אורי שולמן)

before
זהו. עכשיו באמת כל המכשולים הוסרו. כמעט. כי הבוסית שלי נוסעת לחו"ל ל-3 שבועות ואוכל לעשות את זה רק אחרי שתחזור.
3 שבועות אחרי זה, עברתי את כל המשוכות והמכשולים. היום הגדול הגיע. אני נפרדת מהמפקד בפתחו של המרכז הרפואי וממשיכה לבדי אל הלא-נודע. המזכירה הנחמדה רושמת הפרטים ופותחת לי תיק.
"מה לגבי תשלום?" היא שואלת
"סליחה?"
"מי משלם על חדר הניתוח, את?"
"לא, הרופא משלם."
"שולמן?"
"כן."
"את כבר שילמת לשולמן?"
"כן."
"שולמן אמר שהתשלום על חדר הניתוח כלול במה ששילמת לו?"
"כן, כי אני שילמתי הכל לשולמן."
"טוב." היא פונה למזכירה שלידה ומסבירה לה שזה בסדר, כי התשלום שולם כבר לשולמן.
"אההה. " אומרת ההיא "אז שולמן משלם."
ובזאת חלף לו ה-comic relief וחזרנו לעניינים הרציניים. הובלתי אחר כבוד לחדר חולים, וצוויתי להוריד את הבגדים, לצרור אותם בשקית וללבוש חלוק חדר ניתוח. המרדים הגיע לדבר איתי, ואז נכנס הרופא. הוא ביקש ממני לשבת ושלף מאי שם טוש שחור. "אהה…" אמרתי בשביעות רצון, כשהתחיל לקשקש לי על הפנים ולמתוח עליהם סרט מידה, "זה כמו בד"ר פלסטיק…". הוא רק חייך, כולו מרוכז במשימה, והמשיך בעבודה.
דקה לאחר מכן, נכנס הסניטר. בחור נמרץ ועצבני. "אוקי, מוכנה?"
"אה… כן"
"אז שימי קסדה על הראש וקדימה הולכים".
צעדתי אחריו מרשרשת לי בערדלי הניילון החד-פעמיים, ועם כבע המקלחת על הראש. כשהגענו לחדר הניתוח הוא הורה לי לשכב על המיטה. "תתקדמי קצת למעלה" הוא אמר "עוד קצת… עוד קצת…די. אמברקס וניוטרל." הא-הא, איזה מצחיקול. הוא עקד אותי אל המיטה.
המרדים ישב ליידי והתעסק בעירוי. "אני מחדיר עכשיו חומר מטשטש," הוא אמר. "תגידי לי כשאת מרגישה שינוי בהרגשה".
"טוב." אמרתי. עברה חצי דקה ואז הכרזתי: "אני מרגישה!"
"יופי" הוא אמר. "לילה טוב."
לפתע מצאתי את עצמי בעיצומו של הניתוח. עדיין עקודה לשולחן. מעלי התרחשות של אנשים עובדים שעסוקים במשהו. לקח לי עוד שבריר שנייה להבין שהם עסוקים בלגזור ממני חתיכות עודפות מהפרצוף. מייד נשטפתי בהרגשת אושר עילאי. זה אשכרה קורה, ואני בהכרה, והכל בסדר. אני עדיין כאן!
"היי!" הכרזתי בחדווה "מה קורה?"
"בסדר… אבל תהיי בשקט, טוב?"
"כן, כן, סליחה…" צחקקתי לי.
חלפו מספר דקות
"אז, רגע, עם העין הזאת סיימת?"
"כן"
"מגניב!!"
"כן, אבל בבקשה אל תזוזי."
"אה, כן…. סליחה" המשכתי להתחנחן, ומייד נעניתי בנזיפה מהסניטר העצבני: "תיישרי את הרגל! את לא בחוף הים!" ליתר בטחון הוא עשה את זה בעצמו ועוד הגדיל לעשות ועקד אותה אל השולחן עם סדין מגולגל.
חלפה עוד רבע שעה, וזה נגמר. לא ברור לי איך בדיוק הגעתי חזרה אל החדר. קיבלתי בחזרה את הבגדים שלי. על העיניים שלי התנוססו שני פלסטרים ענקיים. קיבלתי יוגורט פרי, שני ביסקוויטים, כוס מים ושתי שקיות אפונה של סנפרוסט. את היוגורט אכלתי, מהביסקוויטים התעלמתי ואת האפונה הנחתי על העיניים. זה היה קצת כואב, ובעיקר לא נעים, אבל אני הייתי באופוריה. שתי דקות אחר כך הגיע משלוח נוסף – ילדה בת עשרה אחרי ניתוח אף, מלווה בפמלייה רעשנית של מלוות (בטח אמא, דודה, כל האחיות) .
נחתי לי קצת, אבל מהר מאד איבדתי את הסבלנות. החלטתי שהגיע הזמן לעדכן את המפקד, ומייד שלחתי לו מסר הרגעה בזו הלשון:
"אחחחח, הייתי אוכלת עכשיו איזה שנביץ."
"לבוא לקחת אותך? סיימת? מה קורה?" הגיעה התשובה
"כן, כן, הכל דבש."

קצת אחרי

shortlyafter
המפקד הגיע כמה דקות אחר כך ומצא אותי בחוץ, חבושה במשקפי השמש המוצלחות ביותר שלי, אלו שהרווחתי בקנייה של קוסמופוליטן ב-3.5 יורו. נסענו הביתה.
מאז כבר עבר שבוע. המפתיע ביותר הוא שאין כאבים בכלל. רוב הזמן סבלתי בעיקר מאי נוחות בגלל התפרים, שגורמים לגירוד, קצת טשטוש בראיה והחלק הכי שמח – שטפי דם ונפיחויות, ששיוו לי צורה של מתאגרפת ביום קשה במיוחד. שבוע לאחר הניתוח הוצאו התפרים, וזה כבר היה שדרוג. גם הנפיחות יורדת לאט לאט, ושטפי הדם נעלמים. נותר לנו רק לקוות שגם הצלקות יטשטשו בהדרגה, ולאט לאט אתרגל למראה החדש שלי. העיקר שאני כבר בצד השני!

עוד אחרי

20140713_074029
והחלק הכי טוב? – אף אחד לא שם לב!

4 תגובות על “עיניים שלי”

  1. אני עוקבת סמויה, אבל רק רציתי להגיד לך שאת ממש יפהפייה. אני בת 25 ואת הרבה יותר יפה מהרבה בנות בגילי שאני מכירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *