להסתכל על הרווח

אתמול הייתה אזכרה לאבא שלי. היינו ארבעה: אחותי, בעלה, אני, ויהודה. יהודה מגיע כל שנה לאזכרה. לפעמים הוא כבר מחכה לנו בבית הקברות, אחרי ששטף את המצבה, ניקה אותה והניח עליה זר. הוא אומר שאבא שלי היה לו כמו אבא שני, מאז הצבא, כשהיה הנהג שלו. יהודה היה בסדיר, ואבא שלי היה כבר קצין בקבע, בתפקיד בכיר במטכ"ל. בין מפקד והנהג שלו תמיד מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת. יחסי קרבה שהם מעבר ליחסים של מפקד וחייל רגיל. יש שיחות, ויש הרבה זמן אחד על אחד.
דיברנו על מה שאבא שלי השאיר לנו. יהודה סיפר על דברים שאמר לו, שהוא לא שוכח. סיפר איך הופיע פתאום עם אמא שלי, כמה שנים אחרי שכבר השתחרר, כשישבו שבעה על אביו, וכמה הביקור הזה נגע לליבו.
ואני ניסיתי לחשוב על כל הדברים שאבא שלי לימד אותי. כשעברתי את הטסט הוא הודיע לי שיכול להיות שרשמית יש לי רשיון, אבל אני לא נוהגת עד שאני לא עוברת את הטסט שלו. אז נכנסנו למכונית. הוא ישב ליידי במושב הקדמי, שקט ורגוע, מקרין עלי, כרגיל, בלי מילים, את ההרגשה שהוא סומך עלי, שיש לו בטחון שאצליח. בגלל זה בכלל לא הייתי לחוצה, אלא רק ממוקדת במשימה, להראות לו שאני יודעת לנהוג, ושהוא יכול לתת לי את האוטו בלי לדאוג. לאורך כל הדרך הוא נתן לי פידבק. אבל הוא לא העיר לי. הוא תיקן את הטעויות שלי אבל לא גער בי. הוא נתן לי טיפים, ולימד אותי דברים שלא ידעתי. בשלב מסויים פנינו לכביש צר במיוחד. הייתי צריכה לעבור בין שתי מכוניות חונות. "תסתכלי על הרווח" הוא אמר בשלווה, כשהרגיש בהיסוס שלי. "אל תסתכלי על הצדדים. לפי הרווח תוכלי לדעת אם את עוברת או לא." ומאז ועד היום זה מה שאני עושה. תמיד שכשאני עוברת עם האוטו במעבר צר, אני מסתכלת על הרווח.
ומעבר לזה, הבנתי שהמון פעמים כשהייתי לומדת ממנו משהו, זה לא היה בגלל משהו שאמר. הרבה פעמים זה היה בגלל מה שלא אמר. המון פעמים בתגובה למשהו שאמרתי, או סיפרתי. הוא היה מביט בי ומקשיב. לפעמים היה מרים את הגבה בהבעה משועשעת. לפעמים היה זורק מילה, או שואל שאלה. במילה אחת או שתיים. הייתי מתחילה לחשוב. ומבינה. פתאום היה נופל האסימון, פתאום הדברים היו מתחוורים לי. בשניה הכל היה נופל למקום. המון פעמים זה היה נגמר בזה שאני פורצת בצחוק גדול, מבינה כמה כל הסיטואציה או התלונה שלי אבסורדיים. כמו אז, כשהייתי בת 7, ונורא תסכל אותי שאני לא בן. הלכתי לבכות לאבא שלי. "זה ממש מעצבן!" התלוננתי. "אם הייתי בן, הכל היה מסתדר לי הרבה יותר טוב!"
"בטח" אמר אבא שלי. "וזה עוד כלום. תארי לעצמך שהיית ג'יפ?"
אבא שלי רצה בן. כשנולדתי הוא בישר את זה לאחיות שלי:
"טוב," הוא אמר "זאת עוד בת." והפסיק לנסות. אבל זה לא הפריע לי בכלל. הערצתי אותו, והוא החזיר לי אהבה. היה לו תמיד המון מקום בשבילי.
ולפעמים זה סתם היה סיפור טיפשי. כמו הסיפור על האיש שהיה לו בורג בפופיק.
יום אחד נמאס לאיש מהבורג. הוא החליט לברר מה זה הדבר הזה, אז הוא הלך לרופא. הרופא שאל אותו כל מיני שאלות. האיש הסביר לרופא, שהבורג תמיד היה שם. ככה הוא נולד.
"טוב," אמר הרופא. "בוא ננסה להוציא אותו, ונראה מה יקרה."
הוא לקח מברג והתחיל להבריג את הבורג החוצה.
כשסיים, שלף את הבורג, ואז התחת של האיש נפל על הרצפה.
"מסקנה," הסביר אבא שלי "אל תוציאי שום בורג, לפני שאת יודעת על בטוח מה הוא מחזיק!"
בתור בוגר של בית ספר מקצועי אבא שלי ידע הכל על ברגים, ובכלל, היה איש של תבונת כפיים. אל הצבא הגיע מכורח הנסיבות, "אבל בכלל רציתי להיות ארכיטקט", הסביר. הוא בנה יציקות בטון וקיר לבנים עבור טראסות לחצר. הוא בנה לעצמו צריף קטן, ומילא אותו במסורים ענקיים ומכונות שיוף. כל שבת היה כל הבית רועד מרעש המסור הגדול שהיה בוקע מהצריף בחצר. הוא אהב נגרות, ובנה רהיטים, וחצי מהבית שגרנו בו: גרם מדרגות מעץ, תקרת עץ, ספות, שולחנות, כסאות, ואת המיטה הראשונה שלי, שהוא קרא לה "מיטת נוער", למרות שעברתי אליה היישר ממיטת התינוקות, בגיל שלוש.
אז חשבתי עליו, ועל כל הדברים שאמר, ואלו שלא אמר לי. ואז הבנתי עוד משהו על הרווח. הבנתי שהמשפט הזה נכון לא רק לגבי נהיגה, אלא בכלל, להמון דברים בחיים. מה שמישהו אומר, זה ממש חשוב, אבל חשוב גם לחפש את מה שהוא לא אומר, כדי להבין באמת למה הוא מתכוון.
174px-Cup_or_faces_paradox.svg
רק עכשיו, 24 שנים לאחר שנפרדנו מאבא שלי, הבנתי שלהסתכל על הרווח זה בעצם השיעור הכי חשוב. לא רק בנהיגה, אלא גם בשיחה, בדברים שלא נאמרים. בפרטים שלא נזכרים או לא נכתבים. הרווח חשוב כמו מה שניצב משני הצדדים שלו. בין אם זה מילים, או מכוניות. לפעמים הוא עושה את כל ההבדל בין להבין וללמוד, ובין לא להבין, ולא להרוויח.
בשנות השמונים נורא אהבתי את השיר הזה של טוקסידו מון. לאחרונה עשו לו גרסת כיסוי, אבל אני שומרת אמונים לגרסה הראשונה שאני מכירה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *