אני עוברת לצד האפל

אין לי מושג למה אני בכלל מחליפה את הטלפון שלי. מה ביקשתי בסך הכל? טלפון שמחייג, מקבל שיחות, ולא עושה שיחות על דעת עצמו מהכיס שלי. כלומר – בשביל זה הוא צריך להיות עם פומית שנפתחת ונסגרת. כמו הטלפון הראשון […]

אין לי מושג למה אני בכלל מחליפה את הטלפון שלי. מה ביקשתי בסך הכל? טלפון שמחייג, מקבל שיחות, ולא עושה שיחות על דעת עצמו מהכיס שלי. כלומר – בשביל זה הוא צריך להיות עם פומית שנפתחת ונסגרת. כמו הטלפון הראשון שלי – פליפר שחור ושובבי של מוטורולה. אבל ב-1999 עברנו ספק סלולר, והחליפו לי את המכשיר לאחד יותר קטן ויותר כחול – וגם – מגניב! עם שיחה מזוהה!

המכשיר הבא כבר היה ללא פליפ, דבר שמבחינתי היה הרעה בתנאים. אבל אז הגיע המכשיר שמבחינתי הווה את נקודת השיא במערכת היחסים שלי עם טלפון סלולארי. וזאת למה? כי אפשר היה להגדיר בו תצוגת שעון הקבועה בחזית המכשיר. ולא סתם שעון – שעון אנלוגי! זה היה נראה לי כמו חתונה, עד שהתחלתי לעבוד במקום חדש, וכחלק מתנאי העסקה צויידתי בטלפון חדש. קיבלתי טלפון של מוטורולה – מסדרת K – וזו הייתה אהבה ממבט ראשון, עד כדי כך שלאחר עזיבתי, בלי הרבה לבטים – ויתרתי על המכשיר והשעון לטובת מוטורולה. עם המכשיר הזה באמת התכוונתי להשאר כל החיים, אבל אז בתי שתזכה לחיים ארוכים העיפה את הטלפון שלה לבריכה ביום כיף של בית הספר. מכיון שההיסטוריה של בתי עם המכשיר כבר כוללת כביסה במכונה (תכנית כביסה צבעונית, 40 מעלות + סחיטה) והשארתו על הגג למעלה בלילה בו התחוללה סופת גשמים שזקני צפת נשבעו באבותיהם שלא ראו כמותה מאז החורף של 1890, היא נענשה בחומרה. החומרה הייתה: אמא מקבלת טלפון חדש ואת מקבלת את הטלפון של אמא. וכך נאלצה אמא להפרד בדמעות מהמכשיר החביב שלה ולהעביר אותו לטיפולה האגרסיבי של מתבגרת מצוייה.
בתקופה שכולם מסתובבים עם סמרטפונים ומכשירים מהדור הבא, אני עוד חיפשתי את תצורת הפליפר החביבה שלי. פליפר כבר אין מאז שקוראי פתשגן כתב זה היו בגן. אז תצורת צדפה? או סליידר? גם הולך ובטל מן העולם. אז מה נשאר? מצאתי מכשיר קטן וחמוד, שלא עושה הרבה: אפשר לחייג ממנו, אפשר לקבל שיחות, אפשר לכתוב הודעות טקסט. יש בו אפילו מצלמה, ולאחר מאמצים מרובים הצלחתי גם לארגן לעצמי טפט בצורת שעון – אנלוגי! נכון, הוא לא מופיע כל הזמן, רק כאשר פותחים את המכשיר, אבל עדיין – נחמה פורתא. אוקי, אז קיטרתי קצת ולקח לי קצת זמן להתמקם ולהתארגן על הסביבה החדשה שלי (תמונות ורינגטונים מיוחדים לאנשי הקשר החביבים עלי, רינגטון כללי שנשמע כמו צלצול של טלפון (!) לכל האחרים, טפטים חדשים וכו), ולאט לאט התחלתי להתרגל.
אבל אז החליט זוגי שיחי' לעשות לי הפתעה: על השולחן שלי נחת אייפון. גרסה 4. הצעקה האחרונה וחזית הטכנולוגיה.
אייפון זה באמת משהו אחר: הוא מפתה אותך. איך אפשר להתנגד לכזה דבר? לקחתי אותו ליד – והתחלתי ללטף. באמת חמוד.
שוב נפרדתי בצער מהמכשיר השחור הקטן והצנוע שלי. לפחות זה נשאר במגירה, ולא נזרק בקשת אל סל המחזור על ידי נציג המכירות, כמו כמה מהמכשירים הקודמים (זה שבר לי את הלב – זה רק אני שמאנישה חפצים דוממים ומזדהה עם מצוקותיהם וסבלם כל הזמן?). תחילתו של עידן חדש.
הדבר הראשון שמלמדים בבית ספר לגיקים הוא: RTFM שהוא קיצור של Read the Fucking Manual אז הלכתי לקרוא את המדריך למשתמש.
שלב ראשון: הורד את תכנת אייטיונס אל המחשב שלך. אהה! נעצרתי בחריקת בלמים. אייטיונס? שו אייטיונס? מכשיר האייפון, לכל מי שלא יודע (שזה אני, עד לפני שלושה ימים ו – אה, זהו אני מניחה. כל שאר האנושות יודעת את זה) יכול לדבר עם המחשב רק דרך תוכנות מסויימות. העברת קבצים, העברת תמונות, סינכרון עם דואר וכו' – הכל בשליטת אפל. שום דבר לא עובר בלי התווך שלהם או של תוכנות מורשות על ידם. אז מה כפת לי אני? כי לאחר ששילמת את חבילת המרשרשים עבור המכשיר, לא תוכל להתחיל לעבוד איתו. למה? כי המכשיר חייב לבצע לחיצת יד עם החנות המקוונת של אפל. וזאת גם אם לא תכננת מעולם לקנות שם כלום. כדי לבצע את לחיצת הייד הנ"ל אתה צריך כאמור תכנת אייטיונס. ואני נכשלתי כבר בשלב הזה. תכנת אייטיונס עובדת על מקינטוש, ועל וינדוז. אבל לא על לינוקס.
טוב. אמרתי בזה עוד נטפל. בינתיים התעלקתי על המכשיר של זוגי שיחי'. שם כבר יש איטיונס שהותקנה על ידי בתי העצבנית כדי להסתנכרן עם הנאנו החדש שלה.
עבדתי לפי ההוראות. ההוראות היו – הורד את תכנת האייטיונס, חבר את המכשיר. את ההוראות הנוספות תקבל דרך האייטיונס.
אייטיונס התגלתה כסמלת מחלקה קשוחה ביותר. היא בכלל לא מדברת אתך לפני שלקחה ממך את פרטי כרטיס האשראי. ועד שהיא לא תדבר אתך, האייפון לא סופר אותך.
סליחה?? כרטיס אשראי? למה כרטיס אשראי?
למקרה שתרצי לעשות רכישות באייטיונס.
אולי לא ארצה לעולם לעשות רכישות באייטיונס? אולי תקחו ממני אז את הכרטיס?
לא.
אבל כבר שילמתי על המכשיר הארור. למה אני צריכה להעביר לך את מספר כרטיס האשראי?
ככה.
אני לא רוצה.
ביי ביי.
אוקי, אוקי, הנה.
עכשיו תני לי שם משתמש.
רשמתי.
לא שם טוב. קצר מדי.
רשמתי עוד אחד.
סיסמה.
רשמתי.
לא טוב.
קצר מדי.
רשמתי.
לא טוב. יותר מדי אותיות.
בלי מספרים.
רשמתי.
לא טוב. יותר מדי מספרים.
רשמתי.
לא טוב.
צריך גם אותיות גדולות.
תמותו.
תמותי את.
רשמתי.
עכשיו המערכת תטחן את הנתונים שלך ותעביר אותם לאפל, לאף בי איי ולויקיליקס. זה יקח הרבה זמן כי התחצפת.
איך קרה לי הדבר הזה? יש סיבה טובה למה אני עובדת על לינוקס: נמאס לי מהאח הגדול הרואה הכל, שכל פעם שיש לי תקלה במחשב, כי המערכת דרכה על הזנב של עצמה, הוא מבלבל לי את המוח עם הודעות ארוכות, שמסתיימות בשאלת כן ולא שכדי להבין אותן אני צריכה לקרוא את ההודעה עוד 3 פעמים ואז לחשוב על זה. כי הוא מסתייג מכל התקנה שנייה שאני עושה. כי הוא דוחף לי בכח לפנים דפדפן מחורבן ומלא בגים. כי הוא יוצר הסכמי פרוטקשן וחסות עם כל חברות התוכנה והאבטחה הגדולות, כי הוא עולה הרבה כסף וכל העולם משלם את הכסף הזה, ונותן שיחזיקו אותו בביצים. לא. אני חולת שליטה. לי זה לא יקרה.
מיקרוסופט הם אמא תרזה לעומת העריץ המטורף שנקרא אפל. כאן מתחיל מפח הנפש הראשון שלי. הנה, הצליחו לתפוס גם אותי. המכשיר הכי מגניב בעולם, ואיזה מחיר יקר צריך לשלם כדי להשתמש בו. לא בכסף, אלא ביחידות יושרה. האינטגריטי שלי חוטף מכות על ימין ועל שמאל, אבל אני עדיין מחזיקה באייפון בציפורנים. למרות שהוא לא פליפר, ולא צדפה, ואפילו לא סליידר. למרות שבכל אפ-סטור לא מצאתי טפט של שעון אנלוגי למרות שאי אפשר סתם להעביר קבצים ותמונות ורינגטונים, דרך המחשב, או דרך הבלוטות', או דרך גלי האתר. צריך לקבל אישור מהשלטונות. למרות שעוד לא הצלחתי להגדיר את הרינגטון שאני אוהבת. למרות שבעצם עד עכשיו, לא הצלחתי לגרום לשום דבר לעבוד כמו שאני רוצה. למרות שחברת הסלולר לא מוכנה לבטח אותו במסגרת חוזה שירות.
אז למה? כי הוא יפה, ואלגנטי. כי אפשר לשמוע איתו מוזיקה טובה, כי… כי…
כי אפל כבר ממילא מחזיקים אצלם את כרטיס האשראי שלי, אחרי ששדדו אותו ממני במבצע עוקץ מתוחכם.
כי הילדים שלי, שיחתכו אוזן כדי לקבל אותו, ושאם אעמיד אותם אחד לייד השני ואזרוק אותו באויר, יתחולל טבח, לא יקבלו אותו בירושה – זה פשוט לא חינוכי.
כי כבר אי אפשר להחזיר אותו.
אז כמו שאמר החכם הסיני העתיק (או שמא היו אלו זקני צפת?): בואו ניקח את הבאסה בסבבה. נתקענו עם החבר אייפון, והוא הולך מעכשיו ללוות אותנו בדרך אל האושר.