ברצלונה – סיכום ארוע

בקרב אנשי שלומינו אנחנו לא ידועים כמשפחה שמטיילת. בשבילנו יציאה לחופשה זה ארוע די נדיר, ואם כבר הוא קורה, זה בדרך כלל במצפה רמון, לרגל איזה סדנת בירה בניצוחו של המפקד, או, אם באמת החלטנו לעוף על זה – אנחנו נוסעים לאילת.
לכן, אפשר להגיד שההחלטה לנסוע לברצלונה לא הייתה טריויאלית. ואם כבר נוסעים – חייבת להיות לזה סיבה טובה. ואם כבר סיבה טובה – אז עדיף 4 סיבות:

  • טיול בר מצווה לתיכוניסט (באיחור שובבי של שנתיים)
  • טיול לפני-גיוס למלש"בית
  • טיול שופינג לאמתכם הנאמנה – או אם לתמצת – ביקור חובה בשני נון-צדיקים: דזיגואל וספורה
  • טיול חופשה למפקד

לאור כל הנתונים הללו, הישגנו דיל מצויין: חמישה ימים מלאים – נחיתה ביום חמישי ב-11 בבוקר, והמראה ביום שני ב-23 בלילה במחיר הוגן בתכלית.
העיר קיבלה את פנינו ממש יפה, במזג אויר צח ואביבי. הועברנו באוטובוס אל המלון ויצאנו לשיטוט בעיר. איך שנחתנו – הרגשתי בבית. מזג האויר נעים, השמים בהירים, ומסביב – רעש ומהומה. הספרדים פשוט צועקים – בכל מקום. ברחוב, במלון, במטרו. נכנסים למסעדה – הרעש מחריש אזניים. ישר הרגשתי בבית. סוף סוף אני יכולה לדבר בקולי קולות כמה שאני רוצה, בלי שאף קרוב משפחה מוטרד יבקש ממני להנמיך כי זה לא מנומס, ואני בטח מפריעה לילידים.
barca
אז שוטטנו לנו ברמבלה ולייד הקתדרלה, נשנשנו טאפאס באיזה קפה קטן על המדרכה ועשינו חיים.
בערב מאוחר התחלנו להתכוון אל המלון. בדרך – צריך שוב לאכול משהו. בככר האוניברסיטה מצאנו מן פאב קטן בשם La Principal. החלטנו להכנס. התמקמנו לנו לייד אחד השולחנות הקטנים בפינה למעלה. גילי הוציאה את הטלפון, לראות אם יש רשת. שתי שניות אחרי זה התפנה שולחן לידינו. העברנו את הדברים, התמקנו מחדש, ואז גילי ביקשה את הטלפון שלה שוב. הכנסתי יד לתיק כדי להוציא אותו. פשפשתי וחיטטתי קצת. לפעמים אני חושדת שהתיק שלי הוא כמו תיק השטיחים של מרי פופינס או הטרדיס – מבפנים הוא יותר גדול מאשר מבחוץ. לא אתפלא אם יום אחד אכניס את היד פנימה והיא תיתקל במנורת שולחן או מאוורר. אבל בינתיים ידי ממשיכה לגשש ולמשש – הטלפון איננו.
אין ברירה – עוברים לתוכנית ב', שהיא – לשפוך את כל תכולת התיק על השולחן. עפרונות, עטים, פתקים מהוהים, וכיוצא באלו פריטים לא רלוונטיים – והטלפון – איין.
לפתע מסתבר לי למרבה הזוועה – שגם הארנק שלי איננו.
עוד כמה דקות של חיפושים קדחתניים. אבינועם ואני נשלחים לחנות האחרונה שביקרנו בה לראות אם הארנק לא נשכח שם. הוא לא.
בקיצור, כייסו אותנו.
לקח לנו הרבה זמן לקבל את האפשרות הזאת ולהפנים אותה. לא יכולנו להבין ולקלוט איך מישהו הצליח להתגנב מאחורינו, בתוך מסעדה, בלי להרגיש ולהרים לנו את הארנק והטלפון. ידענו שיש כייסים בברצלונה, וידענו שאנחנו צריכים להזהר, אבל נגד כזה דבר – איך אפשר בכלל להזהר? זה מעשה נוכלות בליגה שאנחנו בגלל לא יכולים להתגונן נגדה. אין לתאר את מפח הנפש וחוסר הבטחון שחשנו.
המלצרים במסעדה היו מאד אדיבים ומשתתפים בצערינו. “אנחנו כל כך מצטערים. הייתם צריכים לשמור על הדברים שלכם.” הם משכו בכתפיהם ואמרו. השארנו את הארוחה שלנו על השולחן. למי בכלל עוד יש תיאבון. שילמנו להם והלכנו למלון, אבלים וחפויי ראש.
הלילה הראשון בעיר הזרה עבר לאט מדי. הרגשתי שלאחר קבלת הפנים הנעימה, העיר פשוט בעטה לנו בבטן.
"מה שלומכם?” שאל אותנו פקיד הקבלה בבוקר, כשיצאנו בגוו שחוח מהמעלית.
משכנו בכתפיים. “לא משהו"
"שמעתי על מה שקרה לכם אתמול” הוא אמר.
"כן…”
"טוב. אני ממש מצטער כמובן. בכל אופן – אני אמנם לא יודע איפה הטלפון. אבל," הוא פנה אלי "אני יודע איפה הארנק שלך.”
"איפה?” ניסיתי לחייך "אצל הגנב בעיצומו של מסע קניות מטורף?”
"מה?” לקח לו שתי שניות להבין שאני מתבדחת "אה, לא!” הוא צחק. "אני באמת יודע."
מסתבר שכמה דקות לפני כן הוא קיבל שיחת טלפון מפקיד קבלה של מלון אחר, שני רחובות משם. הנפש הטובה מצאה את הארנק שלי זרוק על המדרכה, בדרך לעבודה. הנס הראשון היה שהוא החליט להרים אותו – זה שאת הקטלונים לא מזהירים עוד משחר ינקותם, שאסור להרים דברים ברחוב, היה לטובתינו במקרה זה. אבל מעבר לזה הנס הנוסף היה שבארנק היה פתק ועליו מודפס שם המלון שלנו.
הארנק היה מלא וגדוש להתפקע. הגנבים הנשמות הטובות, ייקח אותם האופל, השאירו הכל – כרטיסי אשראי (שכבר דאגנו לבטל מייד לאחר מעשה הנבלה), מסמכים וכרטיסים מגנטיים שונים ומשונים. הם לקחו רק כסף מזומן. למרבית הצער היה שם הרבה כסף מזומן – בדיוק משכנו את התקציב היומי מהכספומט, והיו שם גם שטרות ישראלים, השד יודע מה הם הולכים לעשות איתם.
אוקי, היום קצת התבהר. מסתבר שברצלונה כן מאירת פנים. אמנם הטלפון איננו וכן כרטיסי האשראי שלי מבוטלים – אבל רשיון הנהיגה ותעודת הזהות שלי חזרו בשלום מההרפתקה. אבל זה גרם לי לחשוב ולנסח כמה חוקי בטיחות חשובים והכרחיים לפני ובזמן השהות בעיר:
1. יש דברים שאין להם מה לחפש בחו"ל. אז לפני הנסיעה – פשוט להוציא מהארנק את כל מה שלא הכרחי ולהשאיר אותו בבית: תעודת זהות ישראלית, כסף ישראלי, כרטיסי חבר בקופת חולים, כרטיס עובד, תן-ביס וכו'.
2. לרשום ולשמור בצד, במקום בטוח, את מספר ה-imei של הטלפון הסלולרי. לכל טלפון סלולרי יש מספר סידורי של החומרה. במקרה של גניבה, מדווחים את המספר למשטרה והם מעבירים עדכון לחברת הסלולר להשבית את המכשיר. איך מזהים את המספר – תלוי בדגם ובמכשיר. אצלנו – במקרה של אייפון 4, המספר היה רשום על הקופסה של המכשיר.
3. דרכונים ומסמכים חשובים אחרים שלא חייבים להיות בהישג יד במשך הטיולים היומיים – להשאיר בכספת של החדר במלון, או בקבלה. לשקול בכובד ראש להשאיר במלון גם טלפונים סלולרים (אם יוצאים ביחד, אפשר לקחת רק חלק מהטלפונים איתנו).
4. לשקול את האפשרות להוציא כל בוקר מהכספומט את התקציב היומי ולהשאיר גם את כרטיס האשראי במלון.
5. את כל מה שלוקחים, לפזר במספר תיקים/כיסים.
6. ואחרי כל זה – כן, כן. ממש חשוב לשמור על הדברים. כבר אמרו לכם? תקפידו שהתיק יהיה סגור, תחזיקו אותו קרוב לגוף, ותשימו עליו את היד. תקפידו שהדברים שלהם תמיד יהיו בשדה הראייה שלכם. יכולים לכייס אתכם בכל מקום. גם בתוך מסעדה, או בר.
7. תהיו קצת פרנואידים. לא נורא. מחזה נפוץ בברצלונה, הוא לראות אנשים הולכים ברחוב ומדי פעם נעצרים בפתאומיות, מסתכלים סביב בבהלה וממשמשים את עצמם. המשטרה אפילו לא טורחת לטפל בתופעה המביכה. אגב, אני באמת לא יודעת מה המשטרה כן עושה, כי מאידך, הם גם לא ממש משתלטים על הגנבים. יכול להיות שהם פשוט מאד עסוקים בכל ההפגנות שיש ברחבי העיר כל הזמן, נגד השלטון הספרדי ובעד עצמאות. מה שהם לא עושים – הם מאד נחמדים ואדיבים. יחד עם זאת – תחנות המשטרה בעיר הן דווקא יעד תיירותי לא הכרחי שעדיף לוותר עליו.
8. אם בכל זאת כוייסתם – רשמו מייד את הפרטים של המקום בו זה קרה – אם זה בר או מסעדה – שם וכתובת. אם זה ברחוב – שם הרחוב, ואיפה בדיוק. אם ראיתם את הגנב בעבודה – תיאור שלו ממש יכול לעזור.
המשך הטיול כבר היה הרבה יותר מוצלח. הסתובבנו לנו בעיר וביקרנו בשכיות החמדה שלה. ביום ראשון יצאנו מהעיר אל מוזיאון דאלי וביקור במוזיאון היהודי בעיר ג'ירונה. בדרך חזרה ישבנו לנו באוטובוס ונהנינו מהנוף.
"מרגיש?" אמר המפקד מאחוריי
"ברור!" זה היה התיכוניסט
"ועכשיו?"
"פחחח… אבא אתה ממש חובבן. אין לך סיכוי"
"טוב תנסה אתה."
"הרגשת?"
"חחחחח… אתה מדגדג אותי, טמבל!"
המלש"בית מגחכת לעצמה במושב לידי. "את שומעת אותם?"
"כן"
"את קולטת מה הם עושים?"
"מה?"
"הם מתאמנים בכייסות…"

4 תגובות על “ברצלונה – סיכום ארוע”

  1. מעניין שבהיבט של הרעש אני חווה את הקטלנים כפחות רועשים ממה שאת חווית אותם- וודאי שבפאבים ומועדונים מפלס הרעש ככלל הוא גבוה אבל ברחובות, במסעדות ובחנויות למשל מי שמרעיש הם התיירים, הקטלנים עצמם תמיד ידברו בנימוס ובשקט אירופאי…

    וצר לי לשמוע על חווית הכיוס, הרשי לי לצטט את המשפט הבא שכתבתי בבלוג שלי על ברצלונה:
    "ואני חושבת שכאן זה המקום לעצור ולהזכיר שברצלונה, עם כל המחמאות שמגיעות לה, זכתה להבדיל גם בתואר המפוקפק "בירת הכייסים" של אירופה, ולכן תחסכו עוגמת נפש מיותרת ותשגיחו על התיק והארנק שלכן בכל עת, לכו עם התיק צמוד לצד הגוף או מקדימה ולעולם אל תתיישבו במקום כלשהו ותניחו אותו לצידכן- שיהיה תמיד עליכן".
    אכן כאן הכייסות פותחה ושוכללה לדרגת "אומנות", אבל העובדה שהארנק שלך מצא בכל זאת את דרכו בחזרה אליך היא לא פחות ממדהימה בעיני!

    ושמחתי לקרוא שהצלחתם להנות משאר הטיול 🙂

    • בעניין הרעש – הכל יחסי כמובן. הקטלונים אכן אדיבים ומקסימים, אבל היה לי נורא כיף להרגיש שאני לא היחידה שמדברת בקול רם. זה היה ממש שינוי מרענן!

  2. את פשוט מצויינת!
    ראשית, גרמת לי להרגיש כאילו אני ממש שם.
    ושנית נשמע שהיה ממש כיף!

להגיב על מירב לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *