סנטה מרינה
השכמתי קום. תום כבר יצא לחפש כוס קפה. גם עינת התעוררה. אחרי הדייסה והתה החלטנו לעשות אימון כושר. כל אחת מאתנו הצטיידה בשני בקבוקי מים של ליטר וחצי, ובמשוט של דינגי. מצאנו לנו פינה שקטה על המזח ועשינו כמה תרגילי כח וכמה מתיחות. אין כמו התעמלות בוקר עסיסית.
אחר כך יצאנו לנו לעיר, לשתות קפה קטן ולנצל את השירותים.

חשבתי בלילה על קסדת הלוחם היווני והחלטתי שאני כן רוצה לקנות אותה. אחרי שסיימנו לשבת בקפה נפרדתי מג'ק ועינת ושמתי פעמיי אל חנות המזכרות החביבה מאתמול. בעוד אני מנסה לשחזר איפה היא בדיוק הייתה ולזהות אותה בין שלל דוכני המזכרות נזכרתי שהגברת בחנות אמרה שהם פותחים ב-11. השעה הייתה 10:40. נו טוב. אמרתי. כנראה כתוב במרומים שלא ארכוש לי קסדת לוחם יווני.
בעודי צועדת לי לכוון הסירה, הופיעה מולי אישה מוכרת. היא הסתכלה אליי בחיוך גדול.

"בוקר טוב!"
"הא! זאת את! בוקר טוב! איזה יופי שאני פוגשת אותך! אני בדיוק בדרך אליך!"
"באמת? את לא תאמיני, אני הולכת לי פה בדרך וחושבת על הביקור שלכן אתמול בחנות…"
צעדנו לנו שתינו לכוון החנות, מפטפטות כמו שתי חברות ותיקות. בדרך חברנו עם בעל החנות, יווני מבוגר וסימפטי שתפקידו הסתכם בלפתוח את הדלת, ואז לשבת בצד על המרפסת עם כוס תה קטנה ולעשן.
הוא פתח את החנות ושניהם התחילו במלאכה: הוציאו את כל הדוכנים החוצה, פתחו את הקופה, סידרו הכל יפה. אני בינתיים שוטטתי לי ומצאתי עוד כל מיני שכיות חמדה. היו שם דברים ממש מיוחדים וחמודים ביותר. בין השאר מצאתי עוד דגם של קסדה, טיפה יותר קטן ומחומר יותר קל, שעדיין נראתה משכנעת ביותר. הנה, אפילו זה הסתדר לי. החלטתי שאני קונה את כל המזכרות כאן, בחנות הזאת. אחרי שהכל היה מוכן, הערמתי את כל המציאות שלי על הדלפק. בנוסף לכל המזכרות קניתי שרשרת חמודה לעינת, ודגמים של סירות לג'ק ולתום. הגברת בחנות הייתה כל כך מאושרת על הסיפתח, שהיא השקיעה איזה עשר דקות בעטיפה מוקפדת של כל דבר תוך כדי שהיא לא מפסיקה לקשקש בעליזות, על כמה שאלו דברים מיוחדים, ואיזה בחירות מצויינות, וכמה יהיה נפלא להפגש שוב, ושאבוא שוב לבקר. היא איחלה לי המשך מסע מוצלח ומהנה, ונפרדנו בחיבוק אמיץ.
חזרתי לסירה, ונתקלתי בשורת פרצופים עגומים.
מה עכשיו?
מסתבר שהשירותים נסתמו.
זה היה מחזה קשה לצפיה, קערת השירותים הייתה מלאה עד גדותיה, ובהתחשב בתנודות הסירה היה ברור שצריך לעשות משהו מייד. אבל מה לכל הרוחות? צריך פומפה, אבל לא מצאנו אחת כזאת באף אחד מהארגזים, הקופסאות, הארונות, המגרות ואזורי האכסון השונים והמגוונים, שהיו מלאים בהמון דברים אחרים שאף אחד לא צריך.
"אין ברירה. צריך לרוקן את האסלה בידיים."
באחת הערימות מצאנו דלי חבוט ומרופט. כל אחד מאתנו קיבל זוג כפפות גומי. עינת, באקט הרואי עמדה בקו הראשון עם הדלי ועוד כלי שמצאנו שם והתחילה לרוקן את תכולת האסלה לתוך הדלי. כאשר הוא התמלא, היא העבירה אותו אליי, אני העברתי אותו לג'ק שהעביר אותו לתום שהשליך את הכל החוצה אל הים לשמחתם של הדגים. חזרנו על התהליך כמה פעמים עד שכל האסלה התרוקנה.
השלב הבא הוא לפתוח את הסתימה. ירדנו שוב לחוף לקנות פומפה. בסופו של דבר, העניינים נראו די מבטיחים, אבל ליתר בטחון סוכם שננסה להשתמש כמה שפחות בשירותים. יש לנו בסה"כ עד מחר בבוקר, אז יש סיכוי שנעבור את זה בשלום.
ועכשיו, סוף סוף אפשר לצאת לדרך אל היעד הסופי שלנו, שם נמסור חזרה את הסירה.
הוחלט שאת הסירה אנחנו לא מחזירים במרינה המקורית שממנה הפלגנו. לא נראה לנו מעשי לחזור משם, כי אין משם שום תחבורה סבירה לשדה התעופה. במקום זה סוכם, שנצא מאגינה וננחת במיקרולימנו. נועצנו במפות, המסלול נראה פשוט, וזה היה לג קצר במיוחד. לא צפויות בעיות. בינתיים חשבנו על נימוק מוצלח מספיק בשביל להניח את דעתם של תאסוס ופאנוס, כדי שירשו לנו להשאר במרינה, אבל במידה ולא יסכימו לקחת משם את הסירה, נעביר אותה בבוקר חזרה אל המרינה השניה. החלטנו שנגיד להם שאנחנו חייבים למסור להם את הסירה כאן, כי אין לנו תחבורה מהמרינה השניה, וחוץ מזה, העוגן שבור, והמפרש תקול, והשירותים סתומים, ואין לנו כבל חשמל, ועם כל הבלגנים שהיו לנו בגללם, שיהיו בשקט.
שלא לדבר על זה שאנחנו משאירים להם את הפומפה.
"רק צריך לוודא שיש לנו מספיק דלק" אמרתי
"יש דלק" אמר תום. "אנחנו עוד על המיכל הראשי. יש לנו עוד שניים רזרביים."
"כן, אבל אולי כדאי להעביר מהם דלק לראשי?"
"אין צורך" הוא הראה לי את המיכל. היה שם דלק.
"אבל זה יספיק?"
"יספיק לגמרי. אל תדאגי" אמר תום. "אני כבר 60 שנה על הים, ואף פעם, מעולם, לא נתקעתי בלי דלק. תסמכי עליי."
כאמור, זה היה לג קצר במיוחד. תוך שעה הגענו למרינה. לקח לנו קצת זמן להבין מאיפה נכנסים. סוכם שברגע שנכנס, נמצא את הספוט הקרוב ביותר ונחנה שם, לאורך המזח. אם מישהו יגיד משהו, נסביר לו על התקלה בעוגן.
בסופו של דבר, אחרי התייעצות קצרה עם המפות ואביזרי הנווט, וגם לאחר מעקב אחרי הסירות השונות שחלפו על פנינו, הבנו מאיזה כוון נכנסים. כוונו את הסירה למסלול הרצוי, התקרבנו אל הפתח, והתחלנו לעבור בין שני שוברי הגלים.
בדיעבד, אמרה עינת, שמכל ההרפתקאות שעברנו בשבוע הזה, זאת הייתה הפעם היחידה שממש היינו בסכנת חיים.
כי בדיוק ברגע הזה, המנוע כבה.
הדלק נגמר. ישבנו בתוך גיגית, שנסחפה לה לכל הכוונים בין שני הקצוות של שוברי הגלים, במסלול השיוט של כל הקרוזרים והמעבורות. בלי שום שליטה על מה שקורה לנו. במשך כמה דקות כולנו היינו אחוזי הלם, בעוד הסירה נסחפת ברוח ובגלים. תום היה הראשון שחזר לעשתונותיו.
"ג'ק, קח את הדינגי ואחד החבלים. קשור את הדינגי לסירה ותתחיל להוביל אותנו פנימה."
ג'ק התעשת, לקח חבל, הוריד את הדינגי למים וקפץ פנימה. תום קשר את קצה החבל השני לסירה. ג'ק התחיל לחתור אל תוך המרינה, מושך את הסירה אחריו. בינתיים אנחנו רצנו על הסיפון וזרקנו את הפנדרים למטה, כשתום על ההגה, מנווט בין הסלעים. ג'ק הוביל אותנו אל המזח הקרוב ביותר, הישר אל מול קטמראן ענקית שעמדה שם. בשלב הזה ג'ק קשר את הדינגי אל שרשרת העוגן של הקטמראן. הוא ניתלה עליה והתחיל לטפס עד שהגיע אל הסיפון. הוא קפץ אל סיפון הסירה הגדולה, והמשיך למשוך אותנו, בזמן שאנחנו מנסים בכל הכח להמנע מלשפשף את הדפנות שלה. הגענו בשלום עם הירכתיים אל המזח. ג'ק קפץ אל המזח מהקטמראן וקשר אותנו בצד אחד אל המזח ואז רץ שוב על סיפון הקטמראן וקשר אותנו אל הקצה בצד השני שלה. בסופו של דבר הסירה שלנו הייתה במצב נייח, קשורה למזח ואל הקטמראן.
החלק המדהים ביותר בכל המהלך הזה, שאף אחד לא היה בסביבה. המזח היה נטוש, והקטמראן הייתה ריקה מאדם. יותר מאוחר הופיעו הבעלים של הסירה. הסברנו להם מה קרה, והם כמובן היו מאד אדיבים. "אין בעיה שתשאירו אותה קשורה אלינו. אנחנו נמצאים כאן לפחות עד מחר בערב. זה לא מפריע לנו בכלל."
"תודה רבה לכם!" צעק תום "נחזיר לכם את החבל מחר בבוקר"
"תום!" לא האמנתי למשמע אזניי "זה החבל שלנו!"
תום נראה די מופתע. האיש שעל הסירה השניה כבר נעלם. לא היה עם מי לדבר.
עכשיו נשאר רק למלא דלק. פשפשנו בערימת האביזרים שבחלל האכסון של מיכלי הדלק. הוצאנו משם צינור גומי ארוך ומסריח ומשפך. התחלנו להעביר דלק מאחד המיכלים הרזרביים אל המיכל הראשי. השתדלנו לא לשפוך כלום, אבל כמובן שלא הצלחנו ובסופו של דבר הכל הסריח מסולר.
ניסינו להתניע את המנוע, אבל זה כמובן לא הלך, כי המנוע היה מרוקן לגמרי והמשאבה שלו לא יכלה לשאוב את הדלק פנימה. ג'ק חיפש בגוגל פתרונות. גוגל המליץ על פרוטוקול של סדר פעולות מסויים. זה לא עבד. אם זה לא עובד, אמר גוגל, צריך לחכות חצי שעה, ולנסות שוב. חיכינו חצי שעה, ניסינו שוב. זה לא עבד.
אחרי עוד חצי שעה, הצלחנו להתניע. נתנו למנוע לנגן קצת, רק כדי להירגע. אחרי כמה דקות כיבינו אותו וישבנו לנוח ולהתאושש.
בשלב הזה הגיע הזמן לעדכן את שמשון ויובב בכל הקורות אותנו. סוכם שג'ק יתקשר.
"אז מה אנחנו אומרים להם?" שאל ג'ק "איך מסבירים להם שאנחנו בסוף כאן ולא במרינה המקורית?"
"מה שסיכמנו. לא נוח לנו להגיע לשדה מהמרינה המקורית. חוץ מזה, היו המון תקלות…"
"וגם זה שיש בעיה במנוע"
"אין שום בעיה במנוע!" אם יש דבר אחד שלא הכזיב אותנו אפילו לשניה, זה היה המנוע, ואיך אנחנו, כפויי טובה שכמותנו, גמלנו לו על הנאמנות הנוגעת ללב שלו? שכחנו למלא בו דלק. אז לא. את זה כמובן עדיף להחריש.
"שלא תעזו לספר להם את זה. זה יציג אותנו כמו ליצנים ויעמיד בספק את האמינות של כל שאר התלונות שלנו."
ג'ק התקשר לתאסוס.
"אנחנו כאן, במיקרולימנו, ולא במרינה המקורית"
"למה?"
"כי" אמר ג'ק בעוז, ואז נאלם דום
"מה קרה?" שאל הטלפון
"יש בעיה במנוע" פלט ג'ק
הייתה שתיקה קצרה
"מה הבעיה במנוע?" שאל תאסוס לבסוף
"אה" אמר ג'ק. הוא חשב על זה קצת. "אוקי" אמר לבסוף, "אין שום דרך לא-מביכה להגיד את זה. פשוט נגמר לנו הדלק".
למזלנו, לתאסוס בכלל לא הייתה בעיה עם מיקרולימנו. סוכם שמחר בבוקר יגיע פאנוס ונמסור לו את הסירה. רמזנו לו שיש כמה פאקים די רציניים שהם צריכים לדעת מהם, כדי שיהיו מוכנים נפשית. בינתיים, הסירה עגנה לה במקום חניה די מפוקפק, קשורה לקטמראן.
עינת הייתה ממש עצבנית על תום, היא לא הייתה יכולה להירגע מכל הבלגן. האמת שאי אפשר היה להאשים אותה. לאורך כל השבוע הזה תום היה אחראי ל-60 אחוז מהבעיות שהיו לנו, למרות שהוא היה גם זה שבד"כ הצליח לחלץ אותנו מהם. השארנו אותו בסירה והלכנו לחפש מקום לאכול.
"אולי כאן?"
עינת הצביעה על מסעדה שנראתה די נחמדה. על השלט היה כתוב Ammos
"נתו, באמת? באנו ליוון לאכול במסעדת עמוס?"
בכל זאת החלטנו להכנס. אכלנו לנו ארוחת ערב. טיילנו לנו עוד קצת בנמל. באמת מקום חמוד ממש. אחר כך טיפסנו על הגבעה והתפעלנו מהירח המלא. בכל זאת – ערב סוכות.

הסירה הייתה במקום שהשארנו אותה. תום משך את הכבש פנימה ונרדם. עינת קיללה את תום עוד קצת, ג'ק קפץ אל הסיפון והוריד את הכבש, חזרנו לסירה, ישבנו עוד קצת, שתינו בירה והלכנו לישון.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחר כך:
יום שבת: פרידה מג'ק;מלחמתו של פאנוס בדף הנייר;יש לנו קברניט חדש;של מי החבל?איך התחמקנו מתשלום קנס;פגישה עם סוקרטס;על האג'נדה הזדונית של חבלים;אני ימאית;פרידה מהסירה;הרפתקאות פאנוס ואמא באיצטדיון האולימפי;ביקור באקרופוליס;מתחילים את המסע הבייתה;גיברת עשר-פיי.