מיקרולימנו
בוקר חדש, צח ותכול עלה מעל הסירה שלנו.
ג'ק היה צריך לעזוב מוקדם בבוקר, אז נפרדתי ממנו אתמול בלילה. כשהתעוררתי ויצאתי אל הגשר ב-8:00 הוא כבר עזב.
ב-10 בבוקר הגיע פאנוס, כולו רענן חייכן ואופטימי והתקבל בהתלהבות רבה.
"נו, אז איך היה? נהניתם? היה כיף?"
"כן. היה מאד כיף אבל היו כמה בעיות, שאנחנו רוצים לדבר אתך עליהם" אמרה עינת, ושלפה מגילה ארוכה ומתנפנפת.
"אווו, רשימה רצינית!!" אמר פאנוס. הוא עשה הצגה שלמה של איך הנייר מתקיף אותו ושולף עליו ציפרניים והוא מנסה להגן על עצמו וזה מאד שעשע אותו. "אז בואו נראה מה קורה כאן…העוגן, כן… טוב. אבל תאסוס הסביר לכם מה לעשות, לא?… והמפרש, תיכף נראה מה הבעיה עם המפרש. אבל לפני זה – " הוא הסביר לנו שאנחנו צריכים לעבור למקום אחר. "לא לא, אל תדאגו. למרינה קטנה פה לייד."
אנחנו מתארגנים לתזוזה, לא לפני שהתפתח דיון קטן עם בעלי הקטמראן, על הנושא: של מי החבל. העניין נפתר אחרי שהראינו להם אותו ווידאנו שהם מבינים שאין מצב שחבל כל כך מרופט ועצוב יהיה רכושם של בעלי סירה כה יפה ומפוארת. לאחר מכן הסתבר שמישהו חנה מעל העוגן שלנו, אבל עם קצת פיתולים, משיכות ושחרורים, הצלחנו לחלץ אותו. פאנוס התייצב על ההגה, והיינו מוכנים ליציאה.
"רק רגע!" שמענו לפתע. מישהו רץ אלינו על המזח מנפנף בפראות בזרועותיו. או! סוף סוף מתייחסים אלינו במרינה הזאת. מה הוא רוצה?
"אסור לכם לחנות פה!" צעק הבחור מהמרינה. "אין חניה פה. תזיזו את הסירה, אחרת תקבלו קנס!"
"אה!!" צעק לו פאנוס בחזרה "תודה רבה! בסדר גמור. תודה רבה, אנחנו מייד מזיזים את הסירה!" ומייד נתן גז ואנחנו ברחנו מהמרינה.
פאנוס על ההגה, כולו חיוך רוגע ושלווה. אנחנו רובצים לנו על בגשר ונחים. פאנוס מרים טלפון. "האלו סוקראטס?" ואז שצף קצף של יוונית במשך כמה דקות, ובסיום "נֶה, נֶה, אפחאריסטו, סוקראטס, נֶה! איי לאב יו! ביי!"
"זה חבר שלי," הוא הסביר. "מהמרינה לייד. עדכנתי אותו שאני מגיע עם סירה תקולה. הוא מסדר לנו מקום לחנות." כעבור שתי דקות הגענו למרינה השניה. פאנוס הצביע על המזח לפנינו. "אנחנו הולכים לחנות שם, אתם רואים? אני צריך אותך בצד הזה," הוא הצביע על עינת, "ואת – " הוא הורה לי לקחת חבל ולהתמקם בצד השמאלי של הסירה. "כשאגיד לך תזרקי אותו אל סוקראטס. את רואה אותו? שם על המזח…"
אוי ואבוי… לא… אני ממש לא טובה בזה. זה הולך להגמר רע. מוטרדת ביותר לקחתי איתי חבל וטיפסתי אל הצד השמאלי של הסיפון, ושם נעמדתי, מערסלת את הפקעת הזדונית בזרועותיי ומביטה בה בחשדנות, מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר להשליך אותה. לא היה לי מושג מה הלו"ז של החבל המרושע הזה, אבל ידעתי שאני לא סומכת עליו בשיט. מצד שני – הייתי מודעת לכך שזה המבחן האולטימטיבי שלי בתור ימאית. הפעם אסור לי לפשל. החבל הזה לא יפול למים.
הסירה התקרבה למזח, ואני בעמדת זינוק, מתוחה כמו קפיץ. "עכשיו!" צעק פאנוס. בלי לחשוב – הנפתי את שתי הידיים, והשלכתי את החבל, שנפרש בצורה מושלמת ונחת ישר בידיים של סוקראטס. זה מצדו לקח אותו באדישות וקשר אותו למזח, תוך כדי זה שהוא מקשקש שם עם מישהו שעמד ליידו ולא קולט את נשגבותו של הרגע ההיסטורי הזה.
אני מהצד שלי לא יכולתי להמנע מריקוד נצחון קטן.
"טוב," אמר פאנוס. "אז בואו נראה מה הבעיה עם המפרש." הוא הסתובב סביבו הלוך ונקוש, הלוך וחבוט. שחרר כמה חבלים, מתח כמה אחרים, ולבסוף אמר:
"כן. באמת בעיה. הנה, כאן הפולי הזה שבור…" הוא פשפש שם עוד קצת והמשיך: "אבל חבל שלא אמרתם לנו…אמרתי לכם שאתם יכולים להתקשר בכל שעה"
"התקשרנו כמה פעמים. לא הייתם זמינים. גם סימסנו לכם."
"המממ… אהה, כן." פאנוס ליטף את סנטרו. הוא חשב על זה עוד קצת.
"תראו" הוא אמר לבסוף "אני מבין. זה באמת… אה – איך אומרים את זה – זה אני…"
"My bad” עזרנו לו
"כן, כן. It's my bad, אני מבין. אני מתנצל. באמת זה לא בסדר. אבל תראו, אנחנו עוד נדבר על פיצוי וכל זה, אבל בינתיים, שתדעו, אני אוהב אתכם באמת – בוא נגיד, עוד לפני הכל – אתם לא משלמים לנו על הדלק, בסדר?"
בסדר גמור.
"וחוץ מזה – מתי הטיסה שלכם?"
עינת אמרה לו שתום והיא צריכים להיות בשדה בצהרים, והטיסה שלי יוצאת בערב מאוחר.
"אני אגיד לכם מה. אנחנו נסדר פה את כל העניינים, ואחר כך אקפיץ אתכם לשדה, טוב?" סוכם שאחזור איתו והוא ישאיר אותי במרכז העיר, יסביר לי איפה כל דבר נמצא ואיך להגיע למטרו, אל הקו לשדה התעופה.
"אבל לפני זה, בואו נגמור פה את כל העניינים. סוקראטס פה אומר לי שאנחנו צריכים להזיז את הסירה ולחנות אותה במקום אחר כי אנחנו מפריעים."
הוא הסביר לנו שאנחנו נחנה במקום אחר על המזח, והפעם נעשה את זה בניצב עם הירכתיים למזח. לא צריך עוגן, הוא אמר. אנחנו נחנה כמו בחניה קבועה, עם שני חבלים שיימתחו לכל אורך הספינה מהמזח אל החרטום ויחזיקו אותה במקום העוגן.
החבלים האלו נקראים Lazy lines והם שייכים למרינה. הם שקועים מתחת למים, ואחרי שממקמים את הסירה שולפים אותם החוצה עם מוט שבקצה שלו יש קרס, ומעבירים אותם עד החרטום. התפקיד שלי היה לשלוף את החבל הימני. מלאכה לא נעימה במיוחד. החבל מטונף, ספוג במים המלוכלכים של הנמל ומכוסה בשבלולים קטנים. בצענו גם את התמרון הזה בהצלחה, וזהו, זה היה הזמן להפרד מהבית הקטן שלנו. הוצאנו את כל החפצים שלנו אל המזח, נתנו לפאנוס את כל המצרכים שנשארו, וברוב נדיבותינו השארנו לו גם את הפומפה. פאנוס פירק את לוח המחוונים, הכניס אותו פנימה, הוציא את המכסה של פתח הקבינה וכיסה אותה.
"איפה המפתח?" הוא שאל את עינת
"??"
"המפתח של הסירה"
"לסירה יש מפתח?"
"אין לכם מפתח של הסירה?"
"??"
"!!"
"אנחנו לא קיבלנו מפתח"
"אתם בטוחים?"
"כן"
"אז איך נעלתם?"
"לא נעלנו"
רק אז עלה בדעתי שכל פעם שהיינו עוזבים את הסירה, היא הייתה נשארת בלי השגחה במרינה, וכל עובר וחירש היה יכול לעשות עליה סיבוב ולהיעלם איתה. נו טוב, איכשהו הדרמה הזאת נחסכה מאיתנו. פאנוס פשפש עוד קצת בכיסים שלו, והעלה את המפתח.
"אה! הנה הוא! הוא היה אצלי כל הזמן חה חה חה!!"
הוא נעל את הסירה, הצטלמנו עוד כמה תמונות למזכרת, נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך.
הדרך לשדה התעופה נמשכה כמעט שעה. בינתיים פאנוס סיפר לנו קצת על העסק שלהם. יש להם עוד שתי סירות. הוא אמר שלאחת מהם קוראים נאוסיקה – על שם הנסיכה שהצילה את אודיסאוס. "הייתה לכם הרפתקה של שבוע, אה?" הוא אמר, והעיניים שלו חייכו דרך המראה של האוטו.
"הייתה לנו הרפתקה של שנה, בשבוע." אמרתי לו.
נפרדנו מתום ועינת בשדה, וחזרנו העירה. פאנוס אמר שהוא יוריד אותי באקרופוליס. יש שם גם מוזיאון מאד מעניין, חדש, וכמה דקות הליכה משם יש עוד מקום חמוד בשם פלאקה. "אני אסביר לך הכל," אמר. "אבל לפני זה, אני רוצה להראות לך משהו." הוא הצביע אל האיצטדיון העתיק מהצד השני של הכביש, ומייד האט, ועצר את המכונית בצד הכביש. "בואי"
"מה…"
"כן, רק לכמה דקות. אני רוצה להראות לך משהו. בואי מהר!" יצאנו מהאוטו. הוא התחיל לרוץ ואני אחריו, כדי להשיג את הרמזור של הולכי הרגל. חצינו את הכביש בריצה. בדרך הוא הסביר לי שזה האיצטדיון האולימפי ויש שם מוזיאון קטן ומאד מעניין.
לפני האיצטדיון השתרעה רחבה גדולה, וממנה אפשר היה לראות את מסלול האתלטיקה.
פאנוס התחיל לדבר עם הסדרן, בחור רזה עם פרצוף חמוץ. שמעתי את הבחור אומר לו שזה 10 יורו לכרטיס. פאנוס נראה קצת מוטרד. הוא חזר אליי ואמר:
"אה, נו. בואי נסתכל קצת ונלך, בעצם אין לנו ממש זמן"
"מה? לא! פאנוס בבקשה בבקשה בוא נלך למוזיאון! פליז פליז! אני רוצה שתבוא איתי למוזיאון!"
"פחחח זה שטויות, אין פה בעצם מה לראות. אפשר גם להסתכל מבחוץ"
"לא, לא! זה יהיה מאד מעניין! כדאי!"
"נו טוב… בסדר. בואי." הוא נכנע
"אבל אני משלמת!"
"מה פתאום! בשום אופן לא! את האורחת ש-…"
"פאנוס!" נפנפתי מולו באצבע.
"?"
"אני אמא שלך!"
לשניה הוא נדהם, ואז פרץ בצחוק
"פאנוס!" חזרתי
"כן אמא"
"לך לשם. שב ותחכה לי!"
"כן אמא"
הוא צחק והלך.
אחרי כמה דקות בתור קיבלתי את הכרטיסים וחזרתי לחפש אותו.
"אמא!" שמעתי פתאום מישהו צועק. סובבתי את הראש וראיתי אותו מנפנף אליי בהתלהבות. "אני פה!!"
"פאנוס, בני היקר!" שאגתי, ומייד נפלנו אחד לזרועות השני בהתרגשות רבה.
חזרנו אל הפרצוף החמוץ בשער. נפנפתי מולו בכרטיסים ונכנסנו אל האיצטדיון לקול תרועות ההמון, כלומר צחוקם של כל התיירים מסביב, שכנראה נהנו מההצגה.
האצטדיון של אתונה, הסביר פאנוס, הוא המקום בו התקיימו האולימפיאדות המקוריות, לפני אלפי שנים. הוא סיפר לי על העבד שרץ ממרתון, לדווח שהאתונאים ניצחו את הספרטנים, והתמוטט כאן. באולימפיאדות המודרניות, מדליקים כל שנה את הלפיד בעיר דלפי, ומשם הוא נישא על ידי אתלטים שמעבירים אותו מייד לייד כל הדרך לכאן. הוא הצביע למעלה אל הקצה העליון של האיצטדיון, שם התנוסס הסמל האולימפי ומעליו האבוקה הגדולה. מדליקים אותה באש שהגיעה מדלפי, ומכאן לוקחים את האש ורצים איתה כך הדרך אל הארץ שבה מתקיימת האולימפיאדה.

"וכאן" הוא הצביע אל שני כסאות מפוארים, חצובים באבן בשורת המושבים הראשונה לפנינו, "פה מלכת יוון הייתה יושבת בכל הארועים החגיגיים. בואי נעשה פה סלפי!" ביקשנו מאיזה עובר ושב לצלם אותנו. "ועכשיו כאן!" הוא הצביע אל מסלול האתלטיקה "בואי תעמדי כאן" התייצבתי בעמדת הזינוק מוכנה לריצה "מעולה!" הוא צעק. "עכשיו כאן!" הוא הצביע על הפודיום של המנצחים. הרבצנו עוד כמה תמונות למזכרת ונכנסנו אל המנהרה העתיקה שמובילה אל מאחורי הקלעים של האיצטדיון, כדי להגיע למוזיאון.
המוזיאון לא גדול, אבל נחמד ומעניין, ואחרי ששבענו מהביקור ומהסלפיז, חזרנו לאוטו. ציינתי לעצמי כמה קל למצוא חנייה במרכז אתונה. פאנוס התניע, כיבה את האורות המהבהבים, ירד בזהירות מהמדרכה המסומנת באדום לבן, והמשכנו לנסוע. "אני לוקח אותך לאקרופוליס" הוא אמר. הוא לא יכול להשאר איתי, כי הוא צריך למסור סירה, אבל הוא יסביר לי בדיוק לאן ללכת ואיך להגיע לשדה התעופה.

הוא עצר במדרחוב לפני הכניסה למתחם האקרופוליס יצא איתי מהאוטו והראה לי בדיוק איפה כל דבר נמצא. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, אמרתי לו שהוא הבן השני הכי מוצלח שלי, סיכמנו שכולנו חייבים להפגש שוב ויצאתי לדרך.
אחרי ששבעתי מהאקרופוליס והמוזיאון הלכתי לחפש את המטרו. המתמקמתי ברכבת הנכונה, בקו הנכון, לכוון הנכון, בלי בעיות מיוחדות ויצאתי לדרך אל שדה התעופה. ישבתי לי והסתכלתי ברציפים החולפים במהירות דרך החלון.
"אֵפִּימֶנֶה סְטָאסי – אֵרוֹדרוֹמיוֹ…" אמרה לבסוף גברת-עשר-פיי של הרכבת התחתית בקולה הקטיפתי, הנעים והמלטף. ואכן כעבור כמה דקות הרכבת עצרה בתחנה הסופית שלה – שדה התעופה. הכתפתי עליי את התרמיל, השערים נפתחו ואני חזרתי דרך הדלתות השקופות אל המציאות של החיים הרגילים שלי.
יום אחד, חשבתי, אקים אתר שיכיל הקלטות של הודעות כריזה מכל הרכבות בעולם.