חלק גדול מהלילה שכבתי ערה, מתנועעת מצד לצד ומקשיבה למים שנחבטים בדפנות הסירה, לקולות החריקה והשפשוף של החבלים. היה לי קצת קשה להתרגל לתנועה המתמשכת. לבסוף כנראה נרדמתי, כי בפעם הבאה שפקחתי את העיניים, היה אור, ויכולתי להשקיף ישר מעליי דרך אשנב התקרה אל שמיים כחולים וצחים.

בעמל רב הצלחתי לפתל את עצמי לתוך מכנסיים קצרים וחולצה ונחלצתי החוצה מהמאורה הקטנה שלי.

אחרי מאבק קצר בדלת השירותים, מקלחת חתולים ותחזוקה בסיסית הייתי מוכנה לקבל את היום החדש.

מצאתי את תום מתעסק במנוע.

"בוקר טוב!"

"בוקר טוב!"

"הכל בסדר?"

"כן! בסדר גמור! אני רק מנסה להבין איך זה עובד פה…"

"אה, אוקי. אבל לא עושים את זה מכאן." אמרתי

"?"

"המנוע. זה מהצד השני"

"??"

"בוא אני אראה לך"

טיפסתי החוצה אל הגשר והראיתי לתום את לוח הבקרה של המנוע. הסברתי לו איך מדליקים את המצבר, והראיתי לו את המצערת. הסברתי לו על כל דבר איך הוא עובד, ולבסוף נחה דעתו.

מה עכשיו? תאסוס הבטיח לנו שהחבר שלו יגיע בבוקר, עד 10.

אז חיכינו.

בינתיים עינת הרתיחה מים לתה, בסיר קטן על הכירה, והכינה דייסת קוואקר טעימה להפליא.

תום היה מוטרד. הוא רצה כבר לצאת ולא הבין למה זה לא קורה. חזרנו והסברנו לו שאנחנו צריכים לחכות.

בעשר בדיוק הגיע החבר המיוחל והציג את עצמו בשם פאנוס. הוא הציע לחזור על התדריך של תאסוס, ובנוסף, אמר, הוא מכיר פה סופר באזור שפתוח גם בסופ"ש, אז הוא מציע שעינת ואני נצטרף אליו, ונקנה את כל מה שצריך כדי לצייד את הסירה.

יצאנו לדרך במכונית החבוטה של פאנוס, שהתגלה כבחור מאד חמוד ומסביר פנים. הוחלט שהוא ייקח אותנו לסופר ונקנה אספקה, גפרורים, קרח וכל מה שצריך. הוא רק אמר שלפני זה הוא צריך לעצור לכמה דקות באיזה מקום. עצרנו בפתח של איזה מרינה, הוא חזר אחרי כמה דקות עם שקית ענקית של פחיות בירה ומשקאות קלים. "זה בשבילכם" הוא אמר "הצ'ארטר האחרון השאירו את זה בסירה…"

המשכנו בדרכנו. בדרך עברנו בעוד מרינה בשם מיקרו-לימאנו (הנמל הקטן). פאנוס סיפר שזה היה הנמל החביב על התורכים, כשהם ניסו לכבוש את יוון, ולכן קוראים לו גם פאשה-פורט. זה היה המקום עליו סוכם בהתחלה כמקום המסירה של הסירה, ולכאן גם הגיע ג'ק אתמול בערב. אפשר היה להבין למה התורכים חיבבו את המקום הזה. זה נמל קטן וממש חמוד, הרבה יותר שוקק חיים והרבה יותר קרוב לכל מקום אחר. היוונים היו צריכים לחשוב על זה ולכוון את התורכים אל המרינה שלנו. נראה לי שזה היה חוסך להם הרבה בעיות בטווח הארוך.

בסופר נראה לי שחוויתי את תסמונת הניצולים אחרי הטראומה של הערב שלפני, כי נכנסתי לבולמוס קניות: חטפתי מהמדף 4 אריזות מנה חמה, שקית פיצוחים, ושתי שקיות של חטיף לא מזוהה שהחלטתי שהוא מאד בריא, כי על האריזה היו מצולמות שתי עגבניות ואגד שיבולים. בעוד אני מתלבטת לייד מדף השימורים מה עוד נחשב אספקה לשעת חירום, קלטתי את עינת בזווית העין דוחפת עגלה מלאה פירות, ירקות, ביצים, לחם ושאר מיני מזונות טריים ובריאים.

אחרי עוד עצירה קצרה לקפה, חזרנו לסירה מצויידים בערימת בירות, גפרורים, קרח, מצרכי יסוד וקצת אוכל תעשייתי.

All crew, all crew – provisions are hereהגיע הזמן להפליג לדרכנו. פאנוס ניתק את כבל החשמל מהפילר שעל המזח, התיר את החבלים וזרק לנו אותם, וסוף סוף התנענו למרבה שמחתו של תום. פאנוס נפרד מאיתנו ברגשות מעורבים.

"אתם בטוחים שאתם מסודרים? אולי נעשה איזה סיבוב קצר ביחד, רק לראות שהכל בסדר?"

"הכל טוב! אנחנו מסתדרים" הודיע פה אחד הצוות המיומן

"בסדר, איך שאתם רוצים. אנחנו בכל מקרה זמינים בכל שעה. אל תהססו להתקשר מייד לכל בעייה או שאלה. עשרים וארבע שבע!"

הבטחנו לו שכך נעשה, הפרחנו נשיקות ויצאנו לדרך.

תוך כדי היציאה מהמרינה קיבלתי את השיעור הראשון שלי בהלכות ימאות: הסבר על איך מקפלים את החבלים.

החבל צריך להיות מגולגל בצורה מאד מסויימת, אמרה עינת, כי אחרת הוא נעשה מבולגן ומפלונטר וכשמנסים לזרוק אותו לצורך קשירה על המזח הוא לא נפתח כמו שצריך ועלול אפילו ליפול למים, רחמנא לצלן. היא הדגימה לי איך מלבישים אותו על היד ומתחילים לגלגל בלולאות שוות, תוך כדי הקפדה שלא יהיו פיתולים וקשרים, ולסיום איך עושים כריכה אחרונה אלגנטית, ותוחבים את הקצה אל תוך הלולאה. היא החזיקה את קצה החבל והראתה איך כל הכריכה הזאת מתנדנדת יפה ומהודק. כך, הסבירה, החבל נשמר מסודר והוא ייפרש כמו שצריך כשנזרוק אותו למזח בזמן העגינה.

בזמן שהתאמנתי בשיעור ימאות א, עינת והצוות המיומן (שזה כל האנשים על הספינה חוץ ממני, הידועה גם כצוות הלא-מיומן), התלבטו אם להעלות מפרש.

אמר תום "אין מספיק רוח"

"יש" אמרה עינת

"זה לא מספיק"

"אבל יש 6 קשר"

"תעשי מה שאת רוצה. אני לא מתערב."

הוחלט להעלות קודם כל את המפרש הקדמי, הידוע גם בשמו ג'נואה.

בשלב הזה ג'ק ועינת התלבשו כל אחד על חבל והתחילו בדחוף-משוך אינטנסיבי שבתגובה אליו החל המפרש הקדמי להסתובב על החבל שלו ולהפרש לאט לאט. בסיום התהליך המאומץ, המפרש היה פתוח בכל הדרו.

עינת הסבירה לי את הלכות ההפלגה – ואיך לגרום לרוח לזרום איתנו ולמלא את המפרש, שגם לו יש את האג'נדה שלו, ולפעמים הוא דווקא מעדיף להתדלדל לו בחביבות ולהיחבט בחבל שלו בחוסר אכפתיות גמור.

"תום, אתה יכול בבקשה לכבות את המנוע?"

הווו, השקט המבורך שהשתרר סביב. כל כך נעים לשבת בזיו החמה, מזג האוויר צח ומושלם. בריזה קלה מלטפת את הפנים ומבדרת את השיער. הקול היחידי שנשמע הוא דכי הגלים שנחבטים בעדינות בדפנות הסירה. אז ככה מפליגים, חשבתי לעצמי. איזה תענוג…

אמרה עינת: "אנחנו לא זזים בכלל"

אמר תום: "אמרתי לכם שאין רוח"

התפתח דיון קצר בין אנשי הצוות המיומן, שבסופו הוחלט לא להעלות את הראשי ולהשאיר את הג'נואה בלבד, וליתר בטחון, להתניע גם את המנוע.

"אה, רוח הדיזל" אמר תום ברשעות.

כך וכך מיילים ימיים מאוחר יותר הוחלט שהגיע הזמן לעצור להשתכשכות קלה במים.

תום נשלח להוריד את העוגן. לאחר מספר חבטות עזות, רעשי גרירה ומיני חריקות שונות ומשונות, הוא חזר.

"אוקי, אנחנו קשורים"

כיבינו את המנוע. תום החליט שהוא נשאר על הסירה, ועינת, ג'ק ואני קפצנו למים.

המים קרירים ונעימים, השמש זורחת, החיטה פורחת, ואנחנו משתכשכים, צוללים. לבסוף עלינו אל הסיפון, ושטפנו את עצמנו עם הצינור. התנענו, תום הלך להעלות את העוגן, אחרי עוד כמה חבטות ממש מפחידות, רעשי גרירה אינטנסיביים ועוד כמה טילטולים לקינוח תום חזר, קצת מוטרד, ואישר שהעוגן חזר הבייתה.

המשכנו בדרכנו, ללא דרמות מיותרות, וזאת הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. הגענו אל היעד, הוא העיר סנטה מרינה באי אגינה, ושם עגנו במרינה.

ושוב הגיע הזמן לשיעור ימאות קצר. והפעם: איך עוגנים:

יש כמה צורות לעגון. דרך אחת היא על העוגן. אפשר לעשות את זה בכל מקום בים. בודקים את העומק של המים, או לפי מה שכתוב במפה, או בעזרת המיכשור האלקטרוני, ולפי זה מחליטים כמה שרשרת לשחרר. איש צוות מיומן נשלח אל העוגן, ורצוי שיהיה עוד מישהו, בד"כ הסקיפר, שיפקח ויהיה איתו באינטראקציה, כדי להורות לאיש אשר על העוגן מתי ואיפה בדיוק הוא צריך לשחרר אותו ומתי לעצור את השרשרת. חשוב מאד לעשות את זה בצורה מתוזמנת, ולוודא שקרקעית הים מתאימה, לא חולית או סלעית מדי, ושהשרשרת בדיוק באורך המתאים, כדי שהעוגן ייתפס, שלא יהיה חופש גדול מדי לסירה, ולהמנע ממצב שהסירה נגררת ונסחפת. במידה ויש מצוף, אפשר גם לקשור את הסירה למצוף כדי להוסיף ליציבות שלה.

אם עוגנים בתוך מרינה מסודרת, אפשר לעגון לאורך המזח, או בניצב למזח. בעגינה לאורך המזח לא משתמשים בעוגן. פשוט קושרים את הסירה למזח בכמה נקודות. זה הכי נוח, אבל מצד שני, זה מאד בזבזני מבחינת מקום, וברוב המרינות העמוסות לא מאפשרים את זה. זאת בדרך כלל צורת עגינה שמתאימה לתדלוק, או כל עצירה זמנית.

בד"כ ברוב המרינות חונים בניצב למזח, ואז אפשר לעשות את זה עם החרטום למזח או הירכתיים למזח, כשהצורה השניה יותר נפוצה. החניה מהסוג האחרון דורשת קצת יותר מיומנות, כי היא כוללת נווט הסירה לאחור, שני אנשים בהיכון עם חבלים ואדם נוסף על העוגן, כשהסקיפר מפקח על הכל מהגשר, נותן הוראות לאיש העוגן מתי ולאיזה אורך לשחרר, ואז להמשיך להתקדם לאחור, לוודא שאנחנו לא נכנסים במזח בפול כח מנוע, לתזמן מתי לזרוק את החבלים אל האנשים על המזח, איזה אורך לתת, וכמה לשחרר או להדק אותם. בקיצור זאת צריכה להיות אופרציה מתוזמנת היטב.

אמר תום: "אנחנו נחנה לאורך המזח".

הוא ייצב את הסירה וסובב אותה במקביל למזח. ג'ק ונתו זרקו את החבלים, האנשים החביבים, מי שייט, מי דייג ומי סתם עובר אורח, תפסו אותם ומשכו, כי כך נהוג, וגם אנחנו משכנו ושחררנו, מתחנו והרפינו, עד שכל החבלים נקשרו ותם ונשלם הקונדס.

ג'ק נתו ואני ישבנו לנו על הסירה, לגמנו מהבירה שהרווחנו ביושר והתחרדנו, ותום יצא לשוטט.

אחרי כמה זמן הוא חזר עם תפריטים וסיפר לנו שמצא מסעדה מושלמת. "בעל המסעדה מאד נחמד!" הוא אמר. "יש שם אוכל מצויין! אולי נלך לשם בערב" הוא לא הפסיק לקשקש על המסעדה הזאת ולמה ממש חשוב שנלך לאכול שם. הסתבר שזאת הייתה המסעדה הראשונה מתוך רצועת המסעדות שנמשכה לאורך המרינה. הלכנו לאכול שם כדי שהוא יירגע סוף סוף. אחרי הארוחה הבינונית פלוס, תום חזר לסירה ועינת ג'ק ואני המשכנו לתייר בעיר. הסתובבנו לנו בין חנויות התיירים והצטיידנו בגלגל ים לשפר את חוויית הרחצה הבאה שלנו. אחר כך העפלנו קצת לכוון החלק הפנימי של האי והגענו לקפלה חמודה. הצטלמנו קצת וחזרנו לישון בסירה.

כאן המקום להעיר שיומו של המלח הממוצע מסתיים בדרך כלל די מוקדם, לא הרבה אחרי השקיעה הוא נופל שדוד, מותש מארועי היום, השחרור, הקשירה והמתיחה של כל מיני חבלים ועוגנים, ישר אל תוך הערסל שלו, ושוקע בשנת עמלים עמוקה.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחר כך:
יום שני: התאונה המסתורית של תום;ביקור בקפה מהאגדות;פגישה עם חוקר מקרי מוות;למה גלגל מתנפח זה דבר חשוב;הקרב על ההגה;חניה דראמטית #1;תום יורד מהפסים