סנטה מרינה, אגינה

התעוררתי ב-5:00 לפנות בוקר ולאחר כמה דקות של נסיונות עקרים להירדם שוב, החלטתי לקום. הייתה לי איזה מחשבה נעימה של לשבת על הגשר ולחכות לשחר שיעלה. היה קצת משעמם אז בינתיים קראתי לי בטלפון. קצת לפני 7:00 הואילה סוף סוף אאוס ורודת האצבעות לבקר באגינה והשחר עלה. בערך שעה אחרי כן תום יצא מהמאורה, ובירכנו אחד את השני לקראת היום החדש. שמתי לב שהיד שלו חבושה.

"מה קרה לך בייד?"

"אה זה. שום דבר. חטפתי אתמול מהעוגן, כשירדתם לשחות."

החלטתי לצאת לתור את האי. הדבר הראשון שראיתי היה מפרצון קטן וחמוד. סימנתי אותו לרחצה קצרה בהמשך הבוקר, לפני שנפליג. המשכתי להעפיל לכוון פנים האי, ובשלב מסויים מצאתי את עצמי במין חצר פנימית מקושטת במיני שכיות חמדה שונות ומשונות. היו שם שרפרפים ושולחנות קטנים מכוסים במפות צבעוניות, פסלונים חמודים, כדי חרס, וילונות תחרה, ושטיחים ססגוניים. זה היה ממש יפהפה וקסום. הסתובבתי שם קצת וצילמתי ואז עזבתי לפני שמישהו ייצא ויתחיל לצעוק עלי שאני מסיגת גבול.

בסירה מצאתי את כולם ערים. עינת בחשה בקלחת והכינה לכולם תה ודייסת קואקר. אחכ יצאנו שתינו לתור את החוף הקטן. שחינו שם קצת עם הגלגל החדש שלנו, ואז חזרנו לסירה, התלבשנו והמשכנו לטייל באי. בדרך הראיתי לה את בית הקפה של הפיות שמצאתי קודם.

לפתע הופיע מישהו מאחורי הפינה.

"המקום סגור. אין כניסה!" הוא אמר בטון תקיף

"הו! בוקר טוב!" אמרתי. "כן, אני מבינה. רק רציתי להראות לחברה שלי. נורא יפה פה!"

הוא התרכך קצת והתחילה שיחה. מסתבר שקוראים לו פיליפ. הוא בעל המקום והוא גם משכיר חדרים, אבל בעצם למחייתו הוא בכלל ארכיאולוג, וחוקר מקרי מוות.

"ברצינות??"

"כן. אבל של מומיות."

איכשהו השיחה גלשה לכל מיני נושאים איזוטריים כמו מאפיינים מורפולוגים של היוונית לעומת שאר שפות האזור,  ממצאים מעניינים מתוך מומיות מצריות, למה אמריקאים בחיים לא יצליחו לדבר יוונית כמו שצריך וכיוצא באלה מיני פכים מין ההיסטוריה, הגאולוגיה והבלשנות ההשוואתית, עד שלבסוף נמאס לעינת בצדק מהחפירה הארכיאולוגית המוגזמת והבלתי נסבלת הזאת, והיא התחילה למרפק אותי. "רק שניה," לחשתי לה בעברית. "אני מנסה להיות חברה ממש טובה שלו, כדי שהוא יסכים לתת לנו להשתמש בשירותים." עינת אמרה שהיא מעדיפה לעשות במכנסיים ולא לשמוע עוד מילה אחת מהשטויות האלה, אז נפרדנו ממנו בחברות.

ג'ק הצטרף אלינו ושלושתינו המשכנו להעפיל בהר, אל הפסגה, אל חורבות מקדש של נימפה מקומית בשם אפאיה. העליה הייתה מפרכת למדי, אבל היה ממש שווה. המקדש שלם כמעט לגמרי, ומשקיף על כל האי, והנוף מרהיב.

חזרנו לסירה בסביבות הצהרים ויצאנו לדרך. היעד הבא שלנו – האי פרתיקה.

עינת התייצבה בעמדת הפיקוד על ההגה, הצוות המיומן נועץ במכשירי הנווט השונים והמשונים שעל הגשר, כשבמקביל תום לא מפסיק לקשקש שהוא לא מבין למה צריך את השטויות האלה, ואי אפשר פשוט להסתכל במפה ולנווט כמו בימים הטובים, כשהוא היה משיט ספינות מאוסטרליה אל הקוטב הצפוני ונלחם בג'ק ספארו והפירטים שלו. בין לבין הוא מצא זמן לזרוק הערות מרושעות על טיב הנהיגה של עינת.

"תפני ימינה"

"מה פתאום לפנות ימינה? הנתיב שלנו הוא ישר קדימה"

"כן, כי את יודעת הכי טוב"

"לא, כי זה המסלול"

"תעשי מה שאת רוצה, אני לא מתערב"

"באמת עדיף שלא תתערב"

אבל הוא לא היה יכול להפסיק להתערב והמשיך להציק:

"תזהרי מהסלע הזה"

"איזה סלע??"

"שם"

"תום! הוא מרוחק 8 קילומטר מאיתנו!"

"אם תמשיכי ככה אנחנו תוך שניה מתרסקים עליו."

"בסדר תום. אין בעיה"

"את במסלול ישר אליו"

"על מה אתה מדבר? הוא נמצא קילומטרים ממני! בצד!"

אחרי עוד כמה דקות של חילופי הדברים האלה, שהחריפו והלכו, פלט תום, שכנראה איבד את זה לגמרי, גידוף מכוער במיוחד.

"מה אמרת עכשיו??"

"שום דבר. זה פתגם אוסטרלי עתיק"

כאן פקעה סבלנותה של עינת. היא זרקה את ההגה.

"קח תנהג בעצמך."

בשלב הזה אפילו תום הרגיש שהוא הגזים, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא עמד על ההגה ולא הפסיק לקשקש ולמלמל לעצמו.

הגענו אל הכניסה למרינה בשעות אחר הצהרים המוקדמות. תום שוב החליט לעגון לאורך המזח, ולקח הרבה זמן להסביר לו שזה בלתי אפשרי, גם אחרי שהראינו לו את השלטים על המזח. למורת רוחו הרבה, התחלנו בתמרון לחניה בניצב עם הירכתיים. תום עמד על ההגה, מתמרן את הסירה. ג'ק רץ קדימה על העוגן. עינת ואני התמקמנו משני הצדדים. התמרון לא ממש היה אלגנטי, ולמרבה מבוכתי, התחלנו למשוך תשומת לב, בעיקר מבעלי הסירות שלידנו. אנשים התחילו לצאת מהסירות, לרוץ אלינו ולצעוק עצות בשלל שפות שונות ומגוונות.

"תקחו ימינה"

"שמאלה, שמאלה"

"זרקי לו את החבל"

"תשברו! עכשיו!"

"אתם נכנסים במזח"

לא ממש ידעתי מה אני עושה, אבל במעורפל זכרתי משהו על חבלים. הוצאתי את אחת הכריכות המגולגלות בקפידה, וגיליתי להפתעתי שבינתיים היא הפכה להיות פקעת פרועה ורוויית קשרים ופיתולים. באותו רגע הרוח תפסה את הסירה והתחילה לסחוף אותה הצידה. אחרי שניסיתי ללא הצלחה לפרום את הערימה הזדונית, פשוט זרקתי את כל הפקעת אל מישהו על המזח, אבל היא כצפוי לא נפרשה ונפלה בחבטה אל המים. לא הגענו מספיק קרוב למזח. משיתי את החבל, שוב השלכתי אותו בכל הכח, ושוב, למרבה הבושה, הוא נפל למים.

"איך זה שאין אף אחד על ההגה?" צעקתי, אבל אף אחד לא שמע אותי. התברר שתום עזב את ההגה ורץ קדימה לעזור לג'ק עם העוגן. עינת הצליחה בינתיים לפרום ולזרוק את החבלים.

"מה עם ההגה??" אין תגובה. עמדתי מול ההגה הנטוש, ובהיתי בו כמו תרנגול בבני-אדם. "ימינה!!" צעקתי בייאוש אבל איש לא שמע את זעקתי, כי ככה זה בחלל. למרבה הבושה איבדתי את העשתונות לגמרי, ולא עלה בדעתי שאני מול ההגה ואני צריכה פשוט לסובב אותו.

כמה שניות אחרי זה עינת קלטה מה קורה ותפסה את ההגה. ג'ק צעק משהו מכוון העוגן.

"מה קורה?"

"הוא אומר שיש בעיה עם העוגן"

"מה הבעיה???"

"אני לא מצליחה לשמוע"

"יש לנו בעיה עם העוגן" צעקתי אל הקהל של המזח. לפתע האנרגיה משתנה. מחבורת ליצנים שוקיסטים, קודמנו למעמד צוות מיומן במצוקה. "אההה!" שאג השכן שלנו מהסירה משמאל שעד עכשיו היה עסוק בלברך את אמא שלנו בקולי קולות בפולנית עסיסית. "פרובלמה!!! ווייט! איי הלפ!" הוא קפץ אל הסיפון ורץ אל ג'ק ותום. עוד כמה אנשים קפצו לעזור, עוד כמה דקות רוויות אדרנלין, עוד כמה חבטות וקולות גרירה מבהילים מכוון העוגן, ולאט לאט העניינים נרגעו.

אחרי שהסירה חנתה, מתנדנדת לה בנחת על המים, כולם התפזרו לענייניהם והאדרנלין ירד, התכנס הצוות המיומן והקים וועדת חקירה. הסתבר שהעוגן תקול. ג'ק שחרר את השרשרת וכשניסה לעצור אותה באורך הרצוי, הסתבר שאי אפשר, והעוגן נפל את כל אורך השרשרת למטה.

"כן" אמר תום. "זה בדיוק מה שקרה לי אתמול."

"אז למה לא אמרת כלום?"

"אה, כי הצלחתי לסדר את זה. עם חבל. זה קצת שפשף לי את היד," הוא הציג בפנינו את התחבושת "אבל סידרתי את זה" הוא היה מאד גאה בעצמו. "עכשיו פשוט החבל לא החזיק. אין בעיה, אני אסדר את זה."

"תום אתה צריך להגיד לנו דברים כאלה"

תום משך בכתפיו ומלמל משהו על זה שאנחנו עושים עניין משטויות, זה בכלל לא רציני, הוא כבר אלפיים שנה על הים, ובנה סירות. זה נראה כאילו הוא לא מבין בכלל למה זה צריך לעניין מישהו מאתנו, בהתחשב בזה שהוא יכול לעשות הכל לבד ואף אחד חוץ ממנו לא מבין פה כלום.

כולנו עוד היינו קצת מעורערים מהריב הנורא שהיה בדרך, ואחר כך הדרמה הזאת. עינת לא יכלה להשאר רגע נוסף על הסירה, אז היא וג'ק יצאו לסיבוב.

תום התחיל לטייל על המזח ולסקור את הסירות האחרות. בסירה שלידינו היה צוות שעשה קורס והתאמן על חניה עם הירכתיים למזח. תום נעמד על המזח והסתכל עליהם.

"סירה מאד יפה" הוא אמר למדריך, גבר מגודל ושזוף עם רעמת שיער בלונדיני שזרק הוראות לכל הכוונים ונראה די מבסוט מעצמו.

"אה?"

"כן. הייתה לי פעם סירה דומה. "

"יופי."

"אנחנו מישראל. מאיפה אתם?"

אוי לא, איזה בושות. המדריך נראה כאילו הוא הולך להתפוצץ. הוא ניסה להתעלם אבל תום לא הירפה.

"אני כבר 60 שנה על הים. הייתי כבר המון פעמים במרינה הזאת"

"יפה מאד, אבל תראה, אני ממש לא יכול לדבר איתך עכשיו, אני עסוק כאן בבקשה. אתה מפריע לי"

תום לא באמת שמע אותו, והמשיך לקשקש. בסופו של דבר פקעה סבלנותו של הבחור:

"אתה מפריע לי. לך מפה בבקשה!"

"תום!" נשברתי "תום!! תחזור לסירה! אתה מפריע לכולם!".

תום טיפס חזרה אל הסירה והתיישב על הספסל שלייד הגשר, מוכה וחבוט.
אחרי כמה דקות של שקט, הוא אמר: "אני ממש מתבייש"

"?"

"כל מה שקרה עם הסירה…"

"זאת לא ממש אשמתך, העוגן היה שבור" ניסיתי לנחם אותו, למרות שזאת כן הייתה אשמתו, הוא היה יכול לעדכן אותנו בפעם הראשונה שזה קרה. "אבל אתה צריך להתנצל בפני עינת"

"אני יודע. ממש איבדתי שליטה שם"

תום הוא זאב בודד. אני חושבת שיש לו באמת המון נסיון על המים, אבל הוא מלח מהאסכולה הישנה, מהתקופה של אודיסאוס, שבה נשים על הסיפון נחשבו כמביאות מזל רע. קשה לו להתמודד עם הדעתנות של הנשים על הסיפון. קשה לו להתמודד עם הטכנולוגיה. בנוסף, הוא כנראה רגיל להיות לבד על סירה. הוא לא יודע לעבוד בצוות, בטח שהוא לא מסוגל לנהל צוות, הוא לא שומע טוב, והחמור מכל – יש מצב שהוא מאבד את זה, ונעשה דמנטי. הוא גם שותה.

ובנוסף לכל זה – הוא פספס את כל העניין. הוא בטוח שהוא הסקיפר.

ג'ק ועינת חזרו בינתיים. עדכנתי אותם בכל מה שקרה. עינת החליטה ללכת לדבר עם המורה לשיט, לנסות לעדכן אותו במה שקורה ולהתנצל על כל הבלגן.

"תזהרי" אמרתי לה "הוא נושך"

אחרי שתי דקות הופיעו שניהם לייד הסירה. "מה נשמע?" שאל הבחור, שהתברר ששמו פיליפ, כולו חיוכים ונופת צופים. "אני מבין שיש לכם בעיה עם העוגן. יש משהו שאני יכול לעשות?" הוא שלח אחד מנערי הסיפון שלו לבדוק את העוגן, ואמר שהוא גם חושב שמגיעה לנו התנצלות "אני לא הייתי כל כך נחמד קודם" הוא הסביר, ואמר שהוא היה חייב להיות מרוכז בזמן התמרון של הצוות שלו ופשוט לא הבין מה תום רוצה.

זה היה הזמן להתחבר לשקע ולטעון את המצבר של הסירה. ג'ק הוציא מתחת לספסל כבל טעינה ארוך, חיבר אותו בצד אחד לפילר על המזח ובצד השני –

מסתבר שהתקע של הכבל לא תואם את השקע בסירה.

אוקי, זה כנראה הכבל הלא נכון, הגענו למסקנה הנכונה. השאלה היא: איפה הכבל הנכון?

אחרי חיפושים נרחבים בכל אזורי האכסון האפשריים הסתבר שהוא לא בסירה.

ניסינו לשחזר מתי הפעם האחרונה שראינו אותו. נזכרנו שהוא היה שם כשהגענו אל הסירה ביום שבת בלילה. אם ככה, ביום ראשון בבוקר, כשפאנוס שילח אותנו לדרכנו, הוא שכח לתת לנו אותו.

אז אין כבל חשמל.

החלטנו שזה הזמן ליצור קשר עם שמשון ויובב, כי כזכור הם הבטיחו לנו שהם זמינים בשבילנו 24-7. הם לא ענו. שלחנו להם טקסט. אחרי שעתיים בערך קיבלנו הודעה מתאסוס. הוא לא נשמע מוטרד במיוחד בעניין העוגן. הוא שלח תמונה עם הסברים איך צריך לעבוד עם העוגן. לגבי הכבל הוא כתב ש- כן, זה תקע מיוחד, ולא סטנדרטי, ואם אין לנו הכבל בספינה נצטרך לחפש מתאם. הוא נתן לנו שם של חנות באי פורוס, התחנה הבאה שלנו, שם אולי נמצא מתאם.

טוב. מעבר לזה, לא היה הרבה מה לעשות, אז החלטנו לשבת לאכול ארוחת ערב בסירה.

עינת רקחה משהו מהמצרכים שקנינו, ישבנו מסביב לשולחן הקברניט בגשר וסעדנו את ליבנו בעוד הערב יורד והשלווה שורה בכל.

תום אמר לעינת שהוא רוצה להתנצל על ההתנהגות שלו. הוא אמר שהוא יודע שהוא לא היה בסדר.

עינת אמרה שהיא מקבלת את ההתנצלות אבל היא חושבת שהוא מתנהג ממש לא בסדר.

תום ענה שוב שהוא מתנצל.

עינת הסבירה לו שבלי קשר להתנצלות הוא צריך להבין שהוא לא יכול להתנהג כמו שהוא מתנהג. התפתח דיון על איך תום מתנהג, איך הוא צריך להתנהג, איך עינת מתנהגת ואיך היא צריכה להתנהג לדעתו של תום. מפה לשם הויכוח הסלים והפך לעוד התנצחות מאד לא נעימה, שנגמרה בזה שתום איבד את זה עוד פעם ואמר לעינת שהוא חושב שאין לה שום מושג איך לנהל סירה והיא incompetent sailor.

מאותו רגע הוא ירד מהפסים לגמרי. הלך הצידה ולא הפסיק לדבר לעצמו עד שכולנו הלכנו לישון.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחר כך:
יום שלישי: תום עוקץ את היוונים; כמה אנשים צריך בשביל לחנות סירה עם עוגן, או איך הפכנו לאימת המרינה #2;בעין הסערה;אני הופכת לכדור תותח