פורוס
ישבנו לנו על הגשר והתמוגגנו מהנוף מסביב. הכל היה רחוץ ונקי וטובל באור בהיר, והשמיים היו תכולים וצחים. כבכל בוקר, שתינו תה, אכלנו את הדייסה שבישלה לנו עינת ונהנינו מהיום הזוהר.
אחר כך יצאנו לסיור בעיר לאור יום. "אל השעון" היה כתוב בשלט על הקיר של אחת הסימטאות. הרמנו את העיניים למעלה, ושם, במעלה הגבעה, במרחק כמאה מטר מאתנו על הפסגה, התנוסס מגדל שעון יפהפה צבוע בתכלת ולבן.

החלטנו להעפיל אליו. כמה דקות של צעידה במעלה הגבעה, והגענו אל המגדל ואל תצפית מדהימה על כל הנוף שמסביב. טיילנו קצת וצילמנו, ואז ירדנו חזרה, וחיפשנו מונית שתיקח אותנו אל התחנה הבאה שלנו.
"לאן?" שאל הנהג שעצר לנו
"אתה יכול לקחת אותנו למקדש פוסיידון?"
"בטח, אני אקח אתכם. אבל – חכו פה רגע. אני מייד מגיע"
"?"
"כן, כן, באמת 10 דקות. אל תדאגו. אני חוזר!"
אמר ונעלם.
ברור שלא התכוונו לחכות לו. החלטנו לחפש שירותים. נכנסנו לאיזה קפטריה. ג'ק הזמין קפה לקחת ועינת ואני התחמקנו לשירותים. אחרי שסיימנו את ענייננו חזרנו לרחוב.
"הנה אתם!! זהו! חזרתי! אתם רואים? עשר דקות!"
פרצופו המחייך של הנהג הציץ אלינו מהחלון. הוא יצא מהמכונית, הקיף אותה ופתח לנו את הדלתות "בבקשה!"
נכנסנו למונית. ג'ק מקדימה, ועינת ואני על הספסל האחורי. הוא התחיל לנסוע
"מאיפה אתם?"
"מישראל"
"אהה ישראל! הרבה תיירים מישראל! מכבי תל-אביב!"
התפתחה שיחה ערה על כדורסל, ישראלים ואיך היהודים הביסו את היוונים מפנאתינאיקוס שוק ועל ירך.
"איך קוראים לך?"
"אני ניקוס!"
"אהה ניקוס, נעים מאד!"
"נעים מאד! נשים קצת מוזיקה?"
"בטח!"
קיבלנו את מצעד הפזמונים של 1987. נעים להזכר.
כמה עולה הנסיעה? "10 יורו, אבל אם תרצו, אני יכול לחכות לכם למעלה ולקחת אתכם חזרה. אני אעשה לכם מחיר"
הגענו למעלה
"תרצו שאחכה לכם?"
"אפשר! כמה זה צריך לעלות?"
"אני אעשה לכם מחיר! 18 יורו"
"15 יורו."
"הו… לא אני לא יכול…"
"ניקוס," אמרה עינת. "אתה זוכר שאנחנו חיכינו לך, נכון? אתה חייב לנו"
הוא חשב על זה קצת. "בסדר!" צחק "15 יורו".
"ורק להראות לך כמה אני סומכת עליך שלא תיעלם לנו" אמרה עינת "אני משאירה פה במונית את הבננות שקניתי, זה רציני, אני מאד אוהבת בננות!"
ניקוס צחק והבטיח בהן צדק שהוא מחכה.
יצאנו מהמונית והוא מייד שם גז ונעלם.

אנחנו נשארנו לנו לשוטט במתחם. בין חורבות המקדש צומחים חצבים, נרקיסים ורקפות בשפע מדהים. איך אומרים חצב באנגלית? וביוונית? איך אומרים רקפת? בדקות הבאות אנחנו משוטטים לנו, מאושרים בשמש, בבריזה הנעימה, מתפעלים מהנוף ומצלמים. לאט לאט חודרות להכרה שלי קולות שריקה וצעקות.
"אה, זה ניקוס! נדמה לי שהוא קורא לנו!"
"ניקוס! אנחנו כאן!" נחתנו אל קרקע המציאות, נאספנו וחזרנו למונית לנסיעה חזרה.
ניקוס הוריד אותנו במרכז העיר הקטנה. נפרדנו ממנו בתודה וחזרנו לסירה. הגיע הזמן לצאת לדרך.
סוף סוף יש רוח, אז מייד כשיצאנו מהמרינה החלטנו להעלות מפרש. קודם כל את הג'נואה, ואז הגיע תורו של המפרש הראשי.
התחלנו לשחרר את החבלים של הראשי, כשאנחנו מגלגלים אותם על הכננות ומושכים. המפרש התחיל להתפרש ולעלות לאט לאט ואז הוא נעצר.
"מה קורה?"
"לא יודע. הוא תקוע"
תום נשלח לראות מה קורה שם. המפרש נראה מדולדל ומסובב סביב עצמו בבושת פנים ובצורה מאד לא מבטיחה. הצוות המיומן הסתובב סביבו, בדק, משך, שחרר וניסה להבין מה הבעיה. הם התמתחו מעל התורן ומנסים להבין לאן הולך כל חבל ולמה כל החבלים מסובכים אחד סביב השני והמפרש מפותל ומכווץ ביניהם. לבסוף הם הרימו ידיים.
"המפרש המחורבן תקול! זה לא יאומן! גם המפרש!"
עוד שורה נוספה לרשימת הפאקים והכשלים שאנחנו מתכננים להגיש לצמד החמד שמשון ויובב מייד כשנמסור להם חזרה את הסירה.
הוחלט להשאר עם הג'נואה בלבד.
וכך התקדמנו לנו בכח הג'נואה. לאט, אבל בטוח. איכשהו מצאתי את עצמי על ההגה. לקח לי זמן להבין שזה לא כמו במפרשית שלי, מגיל 10, אלא כמו הגה של מכונית. למזלי תום לא שם לב לזיגזגים וככה לא הייתי צריכה לפחד להתנגש בסלעים. לאט לאט התחלתי להבין מה קורה. יש מסלול, שצריך להשאר עליו. מצד שני – יש את הרוח שנושבת, אם בכלל, לאן שבא לה. ומצד שלישי – יש את המפרש, שצריך לדאוג שיהיה מתוח. בסופו של דבר – כדי שהסירה תפליג לאן שרוצים שהיא תפליג ולא לכל הרוחות, צריך לשחק עם ההגה, בין כוון הרוח וכוון היעד, לדאוג שהמפרש יהיה תמיד מלא באוויר, וכל פעם שהוא מתחיל להתדלדל, לקחת ימינה (אמר תום) או דווקא שמאלה (כפי שטענה עינת), ולהיפך, ובין שניהם לעשות מה שאני מרגישה שנכון, כדי למתוח את המפרש ולנסות להפיח בו את הרוח מחדש. למען האמת – זה מדע מדוייק, עם המון מונחים ימיים לכל מיני משחקים עם המפרש, והזוית שלו, והזוית של הסירה באמצעות שחרור של חבלים, ומתיחה של חבלים אחרים, ועוד ועד – אבל בסופו של דבר בזמן שעינת ותום התווכחו ביניהם על הדרך הטובה ביותר לתפוס את הרוח – הצלחתי אפילו להתקדם במהירות של בין 3 ל-4 קשר וזה דווקא היה די נחמד.
בסוף באמת שככה הרוח, ואנחנו האטנו והלכנו, עד שבאמת כבר לא הייתה ברירה אלא לזמן את רוח הדיזל.
תכננו להגיע אל האי הידרה, שנחשב מקום יפה ושווה ביקור, למרות שהוא מאד מתוייר, בעיקר בגלל שלאונרד כהן קנה שם בית. הבנו שהמרינה שם די עמוסה.
"אז נצטרך לחנות על העוגן" אמר תום מייד. כלומר – במעגן מחוץ למרינה. תום לא אוהב לחנות בניצב למזח. כבר אמרנו?
החלטנו בכל זאת לנסות למצוא מקום למורת רוחו ולמרות הסתייגותו של תום. "אז אוקי. בואו נחנה שם. לאורך המזח." הוא אמר, והצביע אל אי שם.
"תום זה מחוץ למרינה"
"אז כאן"
"אסור לחנות פה. יש שלט. אתה רואה?"
תום מלמל משהו לעצמו במורת רוח. הוא ניסה לתמרן לאיזה מקום שנראה לו מתאים, אבל הרוח סחפה את הסירה והוא לא הצליח להשתלט על ההגה. "אני לא יכול ככה" הוא אמר "אין פה מקום. אנחנו נחנה בחוץ, על העוגן." לאף אחד כבר לא היה כח להתווכח איתו.
יצאנו מהמרינה ושייטנו לעבר מפרץ מוגן על חופו של אי קטן בשם דוקוס.
העוגן שוב השתחרר לכל אורך השרשרת ואי אפשר היה לעצור אותו. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו על שרשרת באורך 55 מטר על עומק של 17 מטר. תדמיינו כלב קשור על שרשרת באורך קילומטר. לא ממש אפקטיבי, אבל זה מה שהיה, וקיוינו שעם זה ננצח. לא היינו היחידים במפרץ. קצת יותר קרוב לחוף עגנה סירה יותר גדולה, ומהצד השני שלנו, קרוב לקצה המפרץ עגנה דו-תרנית יפהפיה.
מהחוף יכולנו לשמוע פעיות של כבשים, וצלצול פעמוני עדר. מרחוק שמענו כלב נובח. האי נראה נטוש לגמרי, לגמרי לא מיושב, למעט בית קטן אחד למעלה על הגבעה.
עינת וג'ק לקחו את הדינגי וחתרו אל החוף, הם תיירו קצת את האי, וחזרו לסירה.
מצדו השני של האי, על רקע השמיים, הבליח מדי פעם ברק עמום.
"מזג האוויר צריך להיות יפה הלילה, נכון?"
"כן, ככה זה נראה. היום לא קיבלנו שום התרעות על סערה."

עינת ארגנה לנו ארוחת ערב מהמצרכים שהיו במטבח, ואחר כך ישבנו לנו בסירה והעברנו את הזמן. תום נכנס פנימה לקרוא את הספר שלו. עינת הציעה שנשחק שבע בום. היא הסבירה שהרעיון הוא שצריך להגיד "בום" במקום שבע.
"לא הבנתי"
"מה לא הבנת? כל פעם שאת צריכה להגיד שבע, תגידי בום, במקום."
"אז למה שאני פשוט לא אגיד שבע וזהו?" שאל ג'ק
עינת הסבירה את החוקים של המשחק וג'ק ואני החלטנו לזרום למרות שזה היה נראה לנו מפגר ולא הבנו מה העניין. תוך עשר שניות כבר שאגנו שלושתנו מצחוק. איזה משחק מוצלח! אחר כך עינת ואני לימדנו את ג'ק ארץ עיר.
הסברנו לג'ק שהוא צריך להגיד A ואז לרוץ בלב על כל האותיות עד שמישהו עוצר אותו. בפעם הבאה שהגיע התור שלו הוא אמר –
"T!"
"ג'ק! מה פתאום T? אתה צריך להתחיל ב-A!"
"אבל ככה אף פעם לא נגיע ל A!"
חזיז ורעם! האיש צודק! הוא עלה על סטארט אפ!
"אז T!" אמר ג'ק
"סטופ!" צעקה עינת
"A!” אמר ג'ק.
"יש לך חיה ב-A?"
"Aardwark" אמרתי
"מה זה לכל השדים?" אמרה עינת
"אה, זה אוכל נמל – " חשבתי על זה רגע "בעצם עזבי, לא חשוב. Ant Eater!"
"ג'ק מה כתבת?"
"Aardwark" צחק ג'ק
"עינת, מה כתבת?"
"ANT!!"
כאילו – דהה!
אחרי עוד כמה סיבובים, החלטנו לשפר את המשחק. אז החלטנו שצריך למצוא אל יווני, שם של מחלה, שם של מכונית, ספר וסרט.
ואחרי שאפילו זה התחיל לשעמם, נכנסנו פנימה והלכנו לישון.
התעוררתי מקול חבטה חזק, ומייד לאחר מכן עבר רעד חזק בסירה ונשמע קול גרירה. השעה הייתה חצות, וסערה השתוללה בחוץ, הבזקים של ברקים ומייד לאחר מכן רעמים חזקים. מבול של גשם נקש בחזקה על האשנב, שלמזלי דאגתי לסגור לפני שהלכתי לישון. שמתי לב שהמנוע עובד.
התלבשתי ויצאתי מהקבינה שלי. דרך הפתח ראיתי את תום עומד על הגשר לייד ההגה, כולו רטוב.
עינת עמדה לייד דלת התא שלה.
"מה קורה?" שאלתי אותה
"תום טוען שאנחנו נגררים. אין לי מושג מה עובר עליו, הוא הפעיל את המנוע…"
"אנחנו באמת נגררים, תקשיבי"
שוב עבר רעד חזק בסירה ונשמע רעש גרירה. תום צדק, העוגן נעקר והסירה נסחפה במים. עלינו אל הגשר.
תום עמד על ההגה וניסה לנווט את הסירה הרחק מהחוף ומהסירות שמסביב בעזרת המנוע. הסכנה הייתה שנעלה על שרטון ונהרוס את הסירה. בינתיים גם ג'ק התעורר מכל המהומה והצטרף אלינו על הגשר.
במשך השעות הבאות היינו ארבעתנו על הגשר, רטובים עד העצם בגשם השוטף, רצים לכל הכוונים ועושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי להשאיר את הסירה רחוק מהסלעים מהסירות האחרות.
"מה קרה לדו-תרנית?"
בחושך ובגשם אפשר היה לראות רק את הצללית של הסירה היפהפיה שכל כך התפעלנו ממנה בתחילת הערב. אחד מאורות התורן שלה היה כבוי, והיא נראתה נוטה הצידה וקרובה בצורה מסוכנת לחוף. היא הייתה דוממת וחשוכה לגמרי.
"תום אומר שהוא ראה שפגע בה ברק"
"!!"
שאלתי את עצמי מה זה אומר. בעקרון, התורן פועל כמו כליא ברק, מה שאומר שבגדול מעבר לנזק לספינה זה לא ממש דרמטי. אבל בכל זאת, מה איתם? אולי כולם מתו? אולי צריך לשחות אליהם ולראות מה קורה? להזעיק עזרה? מה התדר של שעת חירום?…
"טוב, תירגעי כבר" אמרה עינת "הכל בסדר אצלם. אולי הלך להם החשמל. הם נראים יציבים והמצב שלהם בטח הרבה יותר טוב משלנו".
בסביבות 3:00 בבוקר הרוח התחילה להיחלש. נראה שהסערה חלפה. תום הצליח סוף סוף לייצב את הסירה והוא וג'ק הרימו את העוגן והשליכו אותו שוב. הסירה התנדנדה בנחת במקום, ותום וג'ק, רטובים ורועדים מקור, ירדו למטה ונפלו על המיטה כמו בולי עץ, מותשים. עינת ואני נשארנו על הגשר לוודא שכוון הרוח לא משתנה.
בסביבות 4:00 התעורר תום ועלה למעלה. הוא התכוון להחליף אותנו אבל נראה כל כך חולה ומותש ששלחנו אותו לחזור לישון.
ב- 5:00 שתינו כבר היינו ספוגות מים וקפואות מקור. מזג האוויר נראה יציב ושקט. החלטנו להעיר את ג'ק. לקח כמה דקות טובות אבל בסוף הוא התעורר, ויצא אלינו.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו. הוא נראה מובס ומדוכא עד עפר.
"כן, כן, בטח" ענה הילד הטקסני המנומס. הרגשתי ממש לא נעים. אין ספק שהגיעו לו עוד כמה שעות טובות של מנוחה אחרי כל מה שהוא עבר.
ב-8 כולנו כבר היינו על הסיפון.
השמש זרחה. השמיים היו כחולים וצחים. המפרץ היה שקט ורגוע. משני הצדדים שלנו התנדנדו להן בנחת הסירה שלייד החוף והדו תרנית. יכולתי לשמוע קולות של אנשים מדברים מהכיוון שלה.
"עינת"
"מה?"
"חדשות טובות – הם לא מתו."

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחר כך:
יום חמישי: למי יש רגליים של ימאי;אחרי 30 שעות על המים;חוזרים לאגינה;איך (לא) קושרים חבל;סוף סוף חניה לפי הספר ולמה בכל זאת צריך לחזור עליה;עוד חניה לפי הספר