הכל זורם

בסוף השבוע היינו בארץ השמש הנצחית, וירד גשם. החדר במלון היה קטן מלהכיל אכזבה של שני ילדים, אז יצאנו קצת. מה אפשר לעשות ביום גשם באילת? הלכנו לקניון. הייתה שם מספרה, אז שלחנו את הילד להסתפר. תוך שניות הוא הפך לחתיך הורס. לאחותו היה קראש מיידי. מאותו רגע היא לא הצליחה להוריד ממנו את העיניים או הידיים. "אוי, חתיך שלי…התרפקה בחולמנות על האח הנודניק שלה, שעד אותו יום היה מצליח להוציא ממנה רק כמויות אדירות של ביצ'יות. "די, אמא תגידי לה" התלונן. "היא מפחידה אותי…" אחר כך המשכנו לסטימצקי. הסתובבנו שם בין מדפי הספרים. "אפשר לעזור לכם?" שאלה המוכרת המודאגת. "תשמעי," אמרתי לה. "מה אני יגיד לך. הגענו לאילת, ופתאום יורד גשם. מצ'עמם לנו. לא יודעים מה לעשות, את מבינה?" היא הסתכלה עלינו במבט משתתף. "אני מבינה," אמרה "הלואי שהייתי יכולה לעזור לכם". "אה לא, זה בסדר, פשוט שאלת אם אפשר לעזור, אז אמרתי…ננסה, אתה יודעת." היא צחקה. בסוף קנינו שם ארבעה ספרים, את הטרילוגיה של מלחמת הכוכבים ב-DVD, שתי חוברות תשבצים, חוברת סודוקו וכמה חוברות של פופאיי. אחר כך קנינו באיזה קיוסק עוד צעצוע של ספיידרמן, והלכנו לאכול בבורגר ראנצ', על שולחנות פלסטיק רטובים. אחר הצהריים יצתה השמש. היה קור כלבים, והילדים הלכו לבריכה. בערב הייתה במלון הופעה של דני ליטני ודני רובס. את דני ליטני אני לא סובלת כבר שנים, מאז שפיטר אותי מהעבודה. הייתי בת 17, וחברה שלי גררה אותי איתה לעבוד בבקתה. זו הייתה מן מסעדה/מועדון לייד גני התערוכה בתל-אביב. המלצריות הסתובבו עם פאוצ'ים, שם כל אחת מהן שמרה לעצמה את הקופה שלה לאורך כל הערב – כסף ששילמו, טיפים, והעתקי ה-"בונים". בשלוש בבוקר היינו מקבלים פיתה עם חומוס ומשקה קל, מחשבים לפי ההעתקי ההזמנה את הכסף שאנחנו צריכים להעביר לקופה, והעודף – טיפים – היה נשאר אצלנו עם משכורת. בערב הראשון "ברח לי שולחן". פשוט הזמינו, אכלו, שתו והלכו הביתה. בערב השני אחד השולחנות ביקש לעבור מקום. אז העברתי אותם לשולחן אחר, תחת פיקודה של מלצרית אחרת. גם הם אכלו, שתו והלכו הביתה. המלצרית השנייה חשבה שאני מטפלת בהם, ולהיפך. כל הערב הייתי בלחץ היסטרי. כולם צעקו עלי. הייתי דוחפת את השטרות והבונים ביחד לתוך הפאוצ' השחור, מועכת אותם בפניקה אחד אל השני ודוחסת פנימה, מהר, מהר, לפני שעוד שולחן יצעק עלי איפה ההזמנה שלי וכמה זמן לוקח לך. גם בערב השלישי הייתי חייבת כסף למסעדה בסוף. דני ליטני הסתכל עלי ואמר – "זאתי?" היה לו פרצוף מזרה אימה. מנהל המשמרת הנהן בביישנות. הסלב הגזעי המשיך לנעוץ בי את עיניו בזעם. "תלכי מפה." אמר בקולו המרשים והעמוק, בשקט מאיים. "קחי את הדברים שלך ותעופי מפה. ושאני לא אראה אותך יותר, ברור?" נורא נעלבתי. ב-89, כהמשך ישיר ללימודי התואר הראשון שלי, הלכתי לעבוד בחנות תקליטים. באותה תקופה דני רובס היה כוכב עולה בשמי המוזיקה הישראלית. הוא בדיוק הוציא את התקליט השני שלו, היה מושמע בכל הרשתות, הופיע בכל הארץ, ההצלחה כנראה קצת סחררה אותו, הוא עזב את אשתו והבנות וחי בדירה שכורה, שני רחובות מהחנות שעבדתי בה. הוא היה בא המון לחנות, והוא ואני, הזמר המפורסם הזבנית מוכת השעמום, היינו מריצים דאחקות ושומעים מוזיקה ביחד. זרמנו מאד יפה. יום אחד הוא עבר בחוץ ונפנף לי. נפנפתי בחזרה וחשבתי – פשששש, דני רובס אמר לי שלום. בפעם אחרת, עניתי לטלפון בחנות. "האלו" "מיכל?" "כן" "הי!" "הי" "מה העניינים?" "סבבה. מי זה?" "דני" "מי?" "ד-ני!" "איזה דני?!" "נו…" "מה נו, איזה דני?! אני לא מכירה שום דני!" התחלתי להתעצבן על הנודניק. "דני רובס…" במשך השנים שחלפו הייתי נזכרת בו מדי פעם. באמת חיבבתי אותו. תמיד אהבתי את זה שהוא מצחיק ושמח כזה, מדבר גם עם סתם אנשים. "אני רוצה להציג בפניכם את הקלידן שלי, דובי אנגלנדר", אמר פעם באיזה הופעה שהייתי בה, "המכונה – 'ולהקתו'!" והסביר שבמודעות שמתפרסמות על ההופעות שלו תמיד מציגים את שניהם כ-"דני רובס ולהקתו". אהבתי גם את ג'ימי אוחנה ואשתו חנה אוג'ימי מ-"מה יש", וכשהיה שר מהלב את: "לך לך למטבח ותביא לי סנביצ', פיתה עם ממרח, לך אחי אל המטבח…" הייתי נקרעת מצחוק. ואז פתאום מסתבר שהוא מופיע במלון שלי, בארץ השמש הנצחית, איפה שיורד גשם. התלבטתי אם ללכת, בד"כ אני שונאת הופעות. הקטע הזה של להיות קהל שבוי לא בא עלי טוב. אבל הפעם אמרתי, יאללה, למה לא. מעניין. דני ליטני נראה אותו דבר, רק עם הרבה יותר שיער הרבה יותר פרוע והרבה יותר לבן. שגיא אומר שהוא איבד את השמיעה אבל לא מרגישים. עדיין יש לו קול עמוק ורועם. את דני רובס לא הייתי מזהה גם אם הייתי עומדת בדיוק מולו. כשהיינו צעירים ויפים היו לו תלתלים שחורים. עכשיו הוא קרח לגמרי ונראה כמו דוד מגושם. הזמן בהחלט השפיע גם עליו, אבל הקול שלו נשאר אותו דבר. הם ניגנו ושרו את השירים ההם, שכתבו בזמנו לי ולחברים שלי, כשעדיין היינו קהל היעד של זמרים ומוזיקאים. הם היו נורא מצחיקים ביחד, הריצו קטעים, הסתדרו טוב. פתאום נזכרתי שלדני ליטני דווקא היו שירים ממש יפים בזמן שאני הייתי עסוקה בלשנוא אותו. דני רובס נשאר אותו רגשן, דיבר המון בין השירים, סיפר סיפורים. "אני רוצה לספר לכם על היום שג'ון לנון מת" הוא אמר. "הייתי אז נשוי מאד טרי, ובדיוק באותו יום היינו צריכים להעביר את החפצים שלנו לדירה חדשה ששכרנו, בצד השני של הכיכר. אישתי הייתה כבר בבית החדש, ואני העברתי את הלילה על מזרון בבית הישן. ישנתי בין כל הארגזים ועם טרנזיסטור קטן ליידי. בבוקר התעוררתי ושמעתי את יואב קוטנר מספר שג'ון לנון נרצח. הוא בכה כשהוא אמר את זה. לקח לי זמן להתעשת, להעביר תחנות, כדי להיות בטוח שמה שאני שומע זה נכון. ואז קמתי, והתלבשתי, רצתי לדירה החדשה. עמדנו שם שנינו, אשתי ואני, בבית הריק, מחובקים, ובכינו. שמונה שנים אחר-כך יוקו אונו עשתה סרט בשם Imagine, ובאותו סרט היה קטע שאני לא יכול לשכוח: סינתיה לנון, אשתו הראשונה של ג'ון מספרת למצלמה על הרגע שבו הבינה שהיחסים ביניהם הולכים להגמר. היא סיפרה איך הלכה ללוות אותו ואת שאר החיפושיות לרכבת. הם כולם עלו, והיא נשארה על הרציף, לבד מאחור. ג'ון הביט בה דרך החלון וקרא לה – הנה, תראי איך זה, תראי איך את נשארת מאחור, ואני ממשיך הלאה. מבחינתה, היא אמרה, זו הייתה התחלת הסוף." זכרתי את הסרט הזה. חבר שלי ואני לקחנו אותו פעם מהחנות באיזה סוף שבוע וראינו ביחד. סרט מבאס. "על זה כתבתי את השיר רכבות חולפות" הוא אמר, ושר את השיר. ואני הקשבתי וחשבתי על איך יום אחד אתה פה, ויום אחד אתה שם, ויום אחד אתה חושב שאתה ג'ון לנון, ושהרקליטוס צדק, ואין אדם יכול לרחוץ פעמיים במי אותו נהר. כשההופעה נגמרה, אמרתי לילדה: "בואי." "לאן?" "להגיד שלום לדני רובס." "די אמא! את מכירה אותו?" "בואי תראי" "עמדנו שתינו לייד הבמה וחכינו להדרן האחרון. מחאנו כפיים עם כולם, ואז התקרבתי אליו. "שלום" אמרתי "שלום" "מה שלומך?" "בסדר" הוא הסתכל עלי. הסתכלתי עליו חזרה. הוא התחיל קצת לאבד את הסבלנות, נראה לי. מי זאת הנודניקית הזאת. רק עכשיו מקרוב, הצלחתי לזהות את תוי הפנים שלו מאז. "אז איך אני יכול לעזור לך?" "תראה," אמרתי "ב-89, היית קונה תקליטים בלהיט, בכיכר המדינה" "נכון" "אני עבדתי שם. מיכל. אתה זוכר?" הוא המשיך להסתכל עלי ולקח לו עוד שנייה, עד שהוא נזכר, הפנים שלו התבהרו, הוא חייך חיוך גדול – "אה, אהלן! מה שלומך?" "בסדר" חייכתי בהקלה. "הייתי בהופעה, היה אחלה, מאד נהניתי, ורציתי להגיד לך תודה." "תודה לך!" "וזו הבת שלי" הזמנתי את הילדה שעמדה קצת מודאגת, ליתר בטחון, מאחור. היא התקדמה בזהירות לכוון שלנו. "אהלן!" הוא חייך אליה, ומייד הכריז: "אני מכיר את אמא שלך לפניך!" החלפנו עוד כמה מילים, לא היה לנו ממש מה להגיד אחד לשני, ונפרדנו כידידים. "אמא, מאיפה את מכירה אותו? הוא היה איתך בצהרון או משהו?" צחקתי וסיפרתי לה את כל הסיפור. "את יודעת?" הוא אמרה לי אחרי מחשבה. "לא נראה לי שהוא הכיר אותך באמת. אולי הוא סתם ניסה להיות נחמד." "אולי." אמרתי. אז החלטנו לעבור למקום פחות יקר, ברחוב קטן בצד השני של הכיכר בדצמבר תל אביבי מפלח וקר ושנינו. התחלות חדשות אלף תשע מאות שמונים, ארוחות מוכנות, מסעות מתוכננים – העולם והאושר נכנעו ושכבו לרגלינו לא היה בעולם דבר שיפריד ביננו. קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה, להזיז ארגזים לדבר עם האשה, ואני עוד ישן עם טרנזיסטור קטן שהבאנו. ואז Lucy in the sky טלטל אותי לקום ו- a day in the life קפה מהקומקום וקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו פולח כמו כאב בגשם אז חציתי את הרחוב אלייך, ועמדנו חבוקים באור חיוור אני זוכר את מגע ידייך. איך רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך וצללים מנופפים אלי שלום מהיר. רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו, ואנחנו משלמים את המחיר בדצמבר תל אביבי קולנוע מיושן בסרט Imagine בפני קהל קטן השעון נעצר בשמונים ושמונה עלינו. שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט, על רכבת להודו מסע אל האמת היא סיפרה עליהם ואני חשבתי עלינו. כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה. היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה איך רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך וצללים מנופפים אלי שלום מהיר. רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו, ואנחנו משלמים את המחיר בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקוה אולי אי שקט בשלי יש את המוזיקה שלו ועוד תמונה עצובה מסרט איך רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך וצללים מנופפים אלי שלום מהיר. רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו, ואנחנו משלמים את המחיר

תגובה אחת על “הכל זורם”

  1. חוץ מזה שאני צייתנית זה סיפור מאד מאד יפה ונוגע ללב ואמיתי ומשעשע וקצת עצוב כמובן. נעורים וג'ון לנון וככה. וכתוב ממש כהלכה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *