פרצופה האמיתי של מיכל לב

איכשהו יצא שיש לי כמה חברים בחו"ל. עם חלק מהם אני ב-Email terms, כלומר – רעים לעט. שניים מהם – יורדים אמיתיים. שמאלנים, עם דעות נחרצות על מה שקורה במדינה, אכפתיים, מעורבים, כותבים מכתבים, מעבירים עצומות. כבר יצא לי לפחות פעם אחת לקבל מכל אחד מהם איזה מכתב בקשה – לעשות בשמם דברים. אחד שלח אותי היום להפגנה בכיכר להגיד שגם הוא רוצה שיחליפו את חדלי האישים המושחתים. הוא חי זו השנה ה-19 בפרוור של בוסטון, והיה גאה לספר לי שהחברה הכי טובה שלו, שגרה באותו איזור, והיא ובעלה הישראלים שהם הכי בקשר איתם, היא יו"ר תנועת "בצלם". תגידו זה רק אני, או שמשהו פה עקום לגמרי?

השני – הוא עוד יורד קטן – רק 6 שנים באמריקה, אבל כבר נושא פניו אל האזרחות הנכספת, ואפילו לא מנסה לשחק את המסכן שהחיים גלגלו אותו לשם לא בכוונה. אמריקה זה החלום הרטוב שלו כבר שנים, והוא לא הסתיר מעולם ולרגע, את כמיהתו לגרין קארד, שיוביל אותו לאזרחות הנכספת ועתיד טוב יותר לילדיו, כדי שלא יצטרכו ללכת לצבא הישראלי. החבר הזה, שמדי פעם שולח לי תיאורים מרתקים בלוויי תמונות על חגיגות יום העצמאות המקומיות של מדינת ישראל (הם עושים מנגל על הדשא, אחרי שהם מקבלים אישור מהעירייה, וכמובן לא שוכחים לנקות אחריהם ולהשאיר את המקום מסודר, כמו שקיבלו אותו והלוואי שגם בישראל היו מתנהגים כך), שלח לי לפני כמה חודשים עצומה שדורשת מקצב להתפטר הוא ביקש שאשלח אותה "בשמו", כי הוא מרגיש שאנשים מתרגזים כשהדברים האלו מגיעים ממנו, בתור יורד, וזה. אז אני, מתוקף היותי אנשים, התרגזתי גם. אני לא נוהגת לדבר עם אנשים על המצב, אני מעדיפה להדחיק. אבל ביני לביני, אני מרגישה הקצנה גדולה מאד בדעות שלי. בניגוד לחינוך שקיבלתי, בניגוד גמור לתקינות החברתית, פוליטית. הבנתי כמה דברים, על עצמי. אמיתות אבסולוטיות, שרואים מכאן, ולא רואים משם.
1. המדינה הזאת נולדה בחטא. היהודים הפעילו את רשת הקשרים העולמית הענפה שלהם, שיחדו מי שצריך, ראשי מדינות, אנשי מפתח, משפיעים, הצליחו להשיג רוב באו"מ. קמה מדינה יהודית. הנסיבות היו ברורות, הסיבות היו מוצדקות. זה היה אינסטינקט הישרדות בסיסי, פעולת הצלה, שבה, כדי להציל את המכלול, צריך להקריב חלקים ממנו – מוסר, תקינות פוליטית. כבשנו אדמה לא שלנו. או כן שלנו. החזקנו את המסמכים שמוכיחים זאת – התנ"ך. כשהאמריקאים כבשו אדמה אינדיאנית, הם לא טרחו אפילו לנפנף במסמך. אבל אנחנו, יהודים, היורים והבוכים, האנסים המנומסים, צריכים להיות בסדר. אז כבשנו את הארץ, גירשנו את יושביה, החזרנו נגדם מלחמה, הספגנו את האדמה בעוד דם, ובו בזמן בכינו, ביקשנו סליחה, הושטנו יד, פרח, יונה, קושאן (הנה, הנה, זה שלנו, כתוב כאן, תסתכלו), ונעלבנו, נפגענו, התלוננו מרה כשערבים אמרו – קוס אמא שלכם תלכו מפה! תחזרו לאיפה שבאתם, יהודים ארורים.
2. הערבים הם האוייב שלנו. יש להם כל הסיבות להיות אוייב ולשנוא את הישראלים. הם לא שונאים אותנו כי הם פרימיטיבים, ועוד לא ראו את האור, ואנחנו צריכים ללמד אותם, להושיט להם יד ולאהוב אותם כמו ילד קטן וסורר. אין טעם לחכות שזה יעבור להם, כי זה לא יעבור להם. הם שונאים אותנו כי כבשנו להם את האדמה, לקחנו להם את הרכוש, הכרחנו אותם לעבוד בשבילנו במטעי הזיתים והכרמים שלהם כאריסים, השפלנו אותם. הם שונאים אותנו. הם רוצים שנמות. אין לנו חברים ערבים. מי שחושב שיש לו חי באשליות. או בבוסטון.
3. היהודים מאמינים בקדושת החיים. המוסלמים מאמינים בקדושת המוות. מכך – המוסלמים מחזיקים את היהודים בביצים בהגדרה. המוסלמים מאמינים בכבוד, הישראלים רומסים את הכבוד שלהם. לא בכך שהם נלחמים בהם, אלא בכל שהם מזלזלים בהם. הם – כלומר אנחנו מזלזלים בהם אם אנחנו חושבים שהם יסכימו לחיות איתנו בדו קיום בתנאים שלנו. הם לא. הם רוצים בחזרה את כל מה שלקחנו. כמו שהאינדיאנים רוצים בחזרה את כל מה שהאמריקאים לקחו.
4. הסיבה שהאינדיאנים הם לא איום יותר, היא שהם לא יכולים על האמריקאים. הם לא ויתרו כי האמריקאים היו נחמדים והשיטו להם יד. הם ויתרו כי האמריקאים דפקו אותם עד העצם, כלאו אותם בשמורות, נטרלו את המנהיגים שלהם, מחקו את המוטיבציה והרצון שלהם להלחם, גרמו להם להכנע. זה הדבר היחידי שעובד, כאשר אתה כובש אדמה של עם אחר. אז מה אני אומרת כאן בעצם? שאי אפשר לירות ולבכות. אי אפשר להיות תקין פוליטית וישראלי. זו סתירה בהגדרה. אם בחרתי לחיות פה, אז אני צריכה להלחם על התחת שלי. אם לא מתאים לי, אם חבל לי לבזבז חיים יפים, וכשרון, על גיוס לצבא, אם אני לא חושבת שאני צריכה לתת כלום למדינה הזאת, ומה היא כבר עשתה בשבילי, אם אני בעניין של רציונליזציה מהסוג הזה, אז מה זה משנה אם תהיה פה מדינה או לא, אני מתחפפת. הולכת לאמריקה. נלחמת להשיב את האזרחות הפולנית האבודה שלי. אזרחות גרמנית, רומנית, גרינקארד, רק תוציאו אותי מפה. חם מדי. וגם לא מתנהגים יפה לערבים.

3 תגובות על “פרצופה האמיתי של מיכל לב”

  1. אין כל ויכוח על מה משנכתב כאן, מיכל יקרה. ברור שנעשה עוול להרבה אנשים. ברור שאנשים מכל הסוגים והדתות והמינים מסתובבים כאן כשהם מרגישים מקופחים ונעלבים, מלאים בשנאה וברגשות נקם. זה לא העניין בכלל. השאלה האמיתית והעקרונית היא השאלה שאת מעלה בסוף המאמר שלך – מה עושים במצב הזה? האם נשארים כאן, או הולכים למקום אחר? מה אומרים לילדים שלנו? איזה עתיד אנחנו מבטיחים להם? למרות התמונה הקודרת וחסרת התקווה שציירת על המקום הזה, את כותבת שאת בוחרת להמשיך לחיות בו ולא רק שאת קושרת את גורלך שלך במקום הזה, את גם קושרת אליו את גורל ילדייך. למה? התשובה שלך לשאלה הזו היא שאינך יודעת למה. את מציירת את עצמך כאדם חסר אונים – אין לך לאן ללכת. אין לך קרובים במקום אחר. זו תשובה חלשה, כי ברור שאם תהיה כאן שואה, את תמצאי איך להמלט, כמו שמליוני בני אדם הפכו לפליטים, עזבו את בתיהם ונדדו לארצות רחוקות שלא היו להם בן קרובים, לאורך כל ההיסטוריה האנושית. השאלה שלי היא למה לחכות לשואה? למה לא למכור את הבית, את הרכב, את הטלויזיה, המחשב, המקרר, מכונת הכביסה. אני מתארת לעצמי שעם כמה מאות אלפי דולר שתצליחי לקבל עבור מכירת הרכוש של כל ישראלי ממוצע בארץ הזו, תוכלי להתחיל חיים חדשים במקום אחר. אני בטוחה שמדינה מזרח אירופאית תהיה מוכנה לקבל אותך ואת הכסף שלך כתושבת זמנית גם ללא אזרחות. פתרונות לא חסרים ואם כך נראה לך המצב בארץ, עדיף לעזוב עכשיו, כשהבית שלך עדיין שווה כמה דולרים, ולא להמתין לרגע האחרון, שאז לא תצליחי לקבל דבר עבורו. אבל את אומרת שאת כן נשארת כאן. את נשארת כאן כי מוצאם של הורייך והורי הורייך הוא בארץ הזאת. לא בפולניה. גם הנימוק הזה לא ממש משכנע, אל מול התמונה שציירת. השאלה למה להישאר כאן ולמה לגזור גורל דומה על ילדייך אינה מקבלת תשובה במאמר הזה. וזו לדעתי חולשתו. מבלי שתעני על השאלה הזו, אין ערך רב למאמר – מלבד חזרה על סיפור שכולנו מכירים. סיפור של עוולות, סבל וכאב. העמדה העולה מן הכתוב היא שאת החלטת להתגלגל עם הסיפור הזה עד לסוף הידוע מראש – סוף רע, ככל הנראה. סוף של הרס, מוות וחורבן. את קורבן של הסיפור הזה. אינך נוקטת עמדה לכאן או לכאן – למרות שאת יכולה לשנות את מהלך העניינים ולעזוב, את נשארת בלי לדעת מדוע, בסיטואציה הקודרת שציירת במאמרך, מבלי לנסות לשנות אותה. המאמר הזה בעיני מאד עצוב ומבטא יאוש והרמת ידיים. נשארתי עם הרגשה כבדה ותהיה איך אם מוכנה להפקיר את ילדיה לעתיד כזה.

  2. נו שויין, אז אמרת זה; וזה כמעט התנסח מעצמו באופן שוטף שהוליד תענוג של הקלה, שבו אמרת לעצמך "תסתכלי אייך יצא לי טקסט כל כך שוטף וברור, תענוג…". זה לא העניין; ההקלה והקתרזיס, שבאים אחרי שאומרים את הדברים לתוך טקסט ברור, שווי ערך לעצמם בלבד והם חסרי כל חשיבות נוספת לאנשים אחרים. העובדה שהצלחת לסדר את הבלאגן הפרטי שלך ביחס לעולם ע"י מילים, רלוונטית לך בלבד ולא לאף אחד אחר. העובדה שהצלחת להגיד את הדברים הכי קשים כביכול, ביחס להקמתה ולקיומה של מדינת ישראל ובהינף קולמוס נוסף מצאת לך ולמשפחתך, דרך להמשיך ולחיות עימם במדינת ישראל, לא מעידה על נכונותם כשם שאיננה מעידה על יכולתך לחיות כאן, מעבר לאותם נקודה בזמן שבה כתבת את הדברים. אין זה אומר, שאינך יכולה לחיות כאן, אלא שה-REASON D'ETRE שמצאת, לא רלוונטי. הסיבות שאת ממשיכה ויכולה לחיות כאן הן אחרות מן הסתם. אני מניח שנולדת כאן ולכן יכולתך לחיות כאן היא הדבר הטבעי ביותר עבורך, כמו עבור הרבה אנשים אחרים בעולם. ההיסטוריה היא דיסציפלינה יחסית. חשיבותם של אירועים נמדדת יחסית לנורמות המקום והזמן בהם מתייחסים אליהם. תפיסת ההיסטוריה שלך נופלת בכל רגע לתוך המציאות היחסית הזאת, איננה יכולה להימלט מימנה ולכן היא חסרת חשיבות אמיתית ביחס לקיומך. ניתן להתווכח איתה בכל רגע ולנצח או להפסיד בויכוח, אך מה שיקבע את גורלך עבורך ואת גורלנו עבור כולנו, תהיה היכולת להמשיך ולחיות כאן כפרטים וכחברה. כבר היה מי שאמר שהתרבות בסופו של דבר, היא רק נוצה בכובעו של צייד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *