שקשוקה היא בעצם נזיד אירי

יום אחד, כשהייתי כבת 8, צלצל הטלפון בבבית. הקדמתי את אחותי והרמתי את השפופרת. "האלו?" צעקתי לתוכה בחדוות נצחון, תופסת אותה חזק בזמן שאחותי מנסה לחטוף אותה ממני. אבל תוך מספר שניות החיוך שעל פני נעלם ועיניי נפערו בבהלה. "מי זה?" צעקה אחותי, שראתה את הבעת פניי, אבל אני לא שמתי לב אפילו, נאחזתי חזק במכשיר הטלפון וניסיתי להתרכז במה שנאמר מהצד השני. "מה קורה? מי זה?" אחותי המשיכה למשוך את השפופרת מידי, "תני לי את הטלפון!" אבל אני, במצב של הלם, לא ממש שיתפתי פעולה. החזקתי את השפופרת בחוזקה והמשכתי להאזין בשתיקה לדובר בצד השני. זה לא לקח הרבה זמן. לבסוף סגרתי את הטלפון.
"זה היה מהמשטרה." אמרתי
"מה? מה קרה?"
"הם אומרים שלאמא הייתה תאונה."
"מה? איפה?"
"אני לא יודעת."
"מתי?"
"אני לא יודעת."
"איפה היא עכשיו?"
"אני לא יודעת."
מכאן והלאה הזכרון מתעמעם. אין לי מושג איך קיבלנו לבסוף את כל הפרטים על התאונה. בסופו של דבר הסתבר שאמא שלי ראתה בדרכה לעבודה דוכן תותים, אז היא עצרה את הרכב יפה בשוליים, יצאה ממנו, עברה את הכביש ונפגעה על ידי רכב חולף. לזכות הנהג שפגע בה ייאמר שהוא עצר מייד, ובאותם ימים של טרום טלפונים סלולאריים העביר אותה מייד אל הרכב שלו והטיס אותה לבית החולים תל-השומר שנמצא למרבה המזל בקרבת מקום.
אמא שלי שברה את אגן הירכיים ובילתה שישה שבועות בבית חולים. כמובן שהבאנו לה תותים.
בזמן שהייתה שם נשאר אבא שלי, גבר מהאסכולה הישנה, שמעולם עד אז לא טיגן חביתה, להתמודד עם האתגר של עבודות הבית. אחותי הגדולה הייתה בצבא, ואחותי השניה עסקה בענייניה. רוב הזמן נותרנו רק שנינו.
אז בערב הראשון הלכנו לאכול במסעדה. זאת הייתה מסעדה ממש מפונפנת בתל-אביב. עם מלצר עם פפיון וחולצה לבנה שמזג לאבא שלי יין, ריחף וזמזם סביבנו והגיש לנו בהבעה מלאת חשיבות עצמית כל מיני מאכלים שאבא שלי הסביר לי אחר כך שהם מהמטבח הצרפתי.
בפעם אחרת עשה לי אבא שלי הכרה עם המטבח הסיני. בחיים שלי לא אכלתי אוכל כל כך טעים. התענגתי על אגרול ואורז עם חביתה ואפונה, בשר בירקות והכל טובע ברוטב חמוץ מתוק.
באחד הערבים האחרים מצאתי לייד הצלחת חפיסה של שוקולד רוזמרי. אבא שלי הסביר שאין לו רעיון כרגע לארוחת ערב, אבל הוא קרא על זה ששוקולד הוא לא סתם ממתק, אלא מאכל מאד בריא שיש בו המון ברזל, וויטמינים, שאם אוכל את כל החפיסה כנראה שאקבל את כל מה שארוחת ערב רגילה מציעה. אני הבנאדם האחרון שאי פעם אעלה בדעתי להטיל ספק במשהו שאמר אבא שלי, שלא לדבר על זה שאף אחד מעולם לא היה צריך לעמול ולשכנע אותי שאוכל שוקולד. גם ארוחת הערב הזאת הוכתרה כהצלחה גדולה.
ובין לבין, הוא החליט סוף סוף לתור את המטבח, באין אף אחד שיפריע לו. בהתחלה הוא העז וחתך סלט, וכנראה שחוויית המשתמש הפתיעה אותו לטובה, אז הוא המשיך לסנדוויצ'ים סטנדרטיים. מכיוון שלא הייתה לו שום נקודת התייחסות על איך עושים את זה נכון, לאט לאט ובהדרגתיות הלכו התוצרים של עבודתו ונעשו משונים ויצירתיים יותר ויותר. זה התחיל מסלט ירקות תמים למראה, שרק בבחינה יותר מדוייקת התברר שהוא מכיל גם בננות. אחר כך קיבלתי טוסט גבינה צהובה ופרוסות בננות. גולת הכותרת הקולינרית הייתה מנת ה-"צידוניה": שתי בננות שהוא חצה לשתיים, וטיגן על קליפתן במחבת. הוא המיס מלמעלה את שאריות הרוזמרי והסביר שהמאכל הוא על שם איזבל, מלכת צור וצידון, שזה היה המאכל החביב עליה.
אחר כך קיבלתי שקשוקה. רק שנים אחר כך הסתבר לי להפתעתי שבשקשוקה יש בכלל ביצה. היום הייתי יודעת שהשם הנכון לתבשיל כזה הוא "נזיד אירי", לא כמו המתכון הרשמי, אלא כפי שהוא מתואר בספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום – פשוט סך כל שאריות המצרכים שנמצאים לנו תחת היד, וצריך להשתמש בהם מהר לפני שיתקלקלו. אבא שלי מצא במקרר עגבניות, חצילים, קישואים וגזרים, בצל, רסק עגבניות וקצ'ופ. הוא חתך הכל, הכניס לסיר ובישל על אש קטנה. יש סיכוי שהוא שפך פנימה כל מיני תבלינים שונים ומגוונים, ואולי גם בקבוק בירה. לדאבונו, אמא שלי לא הספיקה לקנות ביצים, אבל הוא כנראה לא חשב שזה משנה. וכך ישבנו לנו שנינו באותו האמש והתענגנו על השקשוקה. "יש פה עוד משהו." הוא אמר לי בהבעה של קושר קשר "מרכיב סודי. נראה אם תצליחי לזהות." זה היה בננות.
שנים אחר כך, בימים שאבא שלהם לא היה בסביבה למחות על ההפקרות, הילדים שלי היו מקבלים לארוחת ערב "טוסט איזבל" – מלוואח ועליו פרוסת גבינה צהובה, פרוסת פסטרמה ופרוסת אננס, מקופל לשניים ומטוגן במחבת. מחווה למטבח השחיתות של אבא שלי. אבל אחר כך אמא שלהם הצטרפה לכת הסאיטן וכך תם פרק נפלא בילדותם העשוקה.
חשבתי על זה לא מזמן כשהחלטתי לפתור את בעיית האוכל הזמין הטבעוני שלי, לפחות לשבוע, ועל הדרך למצוא פתרון לחבילת הטופו העויינת שיושבת במקרר ושמה עלי אוז'ו כל פעם שאני פותחת אותו, בגלל שאין לי מושג מה אפשר לעשות עם דבר כל כך מגעיל. מהצד השני – אין ברירה צריך לאכול את זה – זה חלבון מלא.
אז החלטתי להכין שקשוקה בנוסח אבא שלי.
"מה את עושה?" שאל המפקד בחשד.
"סוג של נזיד אירי" אמרתי לו. שקשוקה היה נראה לי מסובך מדי להסביר.
כל נזיד אירי, או המקרה הפרטי שלו – שקשוקה, מתחיל אצלי בבצל ושום קצוצים מטוגנים בשמן זית. מפה – זה כבר תלוי במה שיש לי אותו רגע תחת היד:
קוביות גבינת טופו – שמשמשים אצלי בתפקיד המסמרים מהסיפור על מרק המסמרים – טיגנתי אותם למוות, אבל זה לא עזר, עדיין נשאר להם טעם של קלקר.
הוספתי גרגרי חומוס (עוד מקור חלבון, טעים לשם שינוי)
DSC_0594
הפעם היו גם במיה קפואה, קישואים, פטריות, גזר ועגבניות. הוספתי על זה גם רסק עגבניות ומים, מלח ותבלינים. סגרתי את המכסה ונתתי לזה להתעייף איזה חצי שעה על אש בינונית.
מה אני יגיד לכם, בלי הטופו, זה היה יכול להיות ממש טעים.
מצד שני, חסרונן של הבננות גם לא ממש הורגש.

2 תגובות על “שקשוקה היא בעצם נזיד אירי”

  1. היה לכם טלפון… ילדי שמנת.
    אצלנו היינו דורכים לכלב על הזנב בקצב המורס ככה שהחדשות יפוצו בשכונה.
    וכמובן שלא היה לנו כלב אפילו. שאלנו כלב מהשכנים העשירים.

  2. לנו היה הכל: כלב, טלפון ו-2 (שתי!) מכוניות – אחת לאמא (שנות ה-70 המוקדמות), ואחת לאבא! חמור מזה – האוטו של אבא היה מהמעסיק שלו (!!). אשרי הילד שאבא שלו מפקד גיבור בצבא קבע… 🙂

להגיב על שמוליק לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *