ובו יסופר איך נאלצנו למצוא לשלג מקלט זמני חדש

המיקום, המשרד שלי. אני לייד השולחן. שלג מתחת לשולחן. שנינו די מוטרדים. אני שואלת את עצמי איך אעבור את היום, ומה יגידו הבוסיות על האורח. הכלב סתם מוטרד. הוא לא מבין מה קורה – כי הוא כלב. הוא בטח מתגעגע לימים היפים שלו, כשהיה מסתובב חופשי, מקבל מידי פעם בשר באטליז. ישן מתחת למכוניות, ורודף אחרי כלבות. ואולי עוד לפני זה – לבית שהיה בו. בטוח שהיה בבית. הוא נראה כמו כלב שהיה שייך למשפחה. הוא עוד קצת מתגעגע אליהם.
שלשום גילי הכינה מודעות ותלינו אותם בכל רחבי העיר. בנוסף פרסמתי מודעות בלוחות של אתרים של בעלי חיים. בערב התקשר מישהו. אבל למרבה הצער הוא איבד כלבה, מגזע סמוייד.
אתמול בבוקר לקחתי אותו שוב לטייל בשכונה. פגשנו כמה אנשים נחמדים וגם כמה כלבים נחמדים. שניים אפילו הסכימו לצלם אותנו. רק כשחזרתי לאמא שלי, פתאום הסתבר לי שהוא לא עשה פיפי בכלל.
הוצאתי אותו שוב והתקשרתי לוטרינר. שוב, השאלות הרגילות: הוא חיוני? הוא אכל?
"כן"
"אל תדאגי הוא יעשה כשיצטרך. כרגע הוא כנראה רק מסמן."
"אנחנו שתינו צריכות לצאת ועד הצהרים לא יהיה מי שיוציא אותו"
"תראי, במקרה הכי גרוע, אם הוא ממש לא יוכל להתאפק, הדבר הכי גרוע שיקרה הוא שהוא ישתין בבית."
"אוקי…"
שתי דקות אחר כך, החבר נעמד על השביל ונתן פורקן לשלפוחית השתן שלו. שלחתי טקסט לרופא החביב בזו הלשון:
"עשה פיפי הגאון של אמא. אפילו לא סימן. סתם עמד באמצע השביל והשתין. המשימה הבאה – קקי! תודה על הסיפמטיה והמשך יום קסום!"

אמא שלי מתחילה להתעייף.
"הכל בסדר, הכלב נפלא! ברור שאת יכולה להשאיר אותו עוד יום!" היא אומרת כל הזמן. אבל אז
"או יופי, באת לקחת אותו? מתי את לוקחת אותו? את לוקחת אותו היום?"
"כן אמא" נשברתי. "מחר בבוקר אני לוקחת אותו."
אין לי מושג לאן אני לוקחת אותו.
אנה, שעובדת איתי מציעה לי: "תביאי אותו למשרד"
"חשבתי על זה האמת… אבל נראה לי שזה לא יתקבל בעין יפה"
"תביאי אותו. במקרה חירום אפשר להחביא אותו אצלי בחדר."
ועכשיו הוא כאן. לא ממש מאושר. קצת חושש.
אנה ממש שמחה שבאנו. היא הכינה לו מרבץ: מגבת ישנה שהביאה מהבית. בכלל, מסתבר שהמשרד זה מקום מצויין לכלבים. למרות האזהרות, אפילו מאווי, הכלבה התאגידית מקבלת את שלג שלנו בלבביות רבה, למרות האזהרות. שניהם שועטים לאורך המסדרון, תוחבים את חוטמם לחדרים ומחפשים אוכל. בינו ובין אנה, זאת בכלל תחילתה של ידידות מופלאה. לפני הצהרים היא לקחה אותו לסיבוב בפארק. בצהרים הלכנו יחד לחנות החיות, והיא התעקשה לקנות לו צעצוע לעיסה. "אני רוצה לתת לו מתנה, מה יש?"
ובכלל – כולם נורא רוצים למצוא לו בית:
"איזה מקסים הוא, נכון? אולי תיקח אותו?"
"אוי הלוואי, אבל אני לא יכול… יש לי דירה נורא קטנה"
"אז מה? העיקר שיהיה לו בית חם… כדאי לך – הוא ממש מקסים!"
"אז למה את לא לוקחת אותו?"
"אני? נראה לך?? הוא יהיה ממש מסכן אצלי. אני חוזרת נורא מאוחר…"

כמה כולם מתים לקחת כלב, וכמה כולם לא יכולים. או שהדירה שלהם קטנה מדי, או שבעל הבית לא מסכים, או שהאישה לא אוהבת, או – פשוט כבר יש להם כלב. המשפט ששמעתי הכי הרבה לאחרונה היא: "הייתי מת לקחת אותו אבל…"
"אולי פשוט תשאירי אותו כאן? " מציעה אנה "נראה לי שכאן הוא הכי שמח. ובלילה הוא יכול להיות על תקן של כלב שמירה."
"לא נראה לי שזה יתקבל בברכה על ידי ההנהלה."
אבל שלג מאושר במשרד. כל כמה דקות הוא מקבל ליטוף ממישהו. מישהו נכנס ומודיע שהוא עולה לגג לעשן, ושואל אם זה בסדר שהוא ייקח את שלג איתו. רמת הבטחון שלו עולה ובמקביל עולה גם הזנב, כמעט לראש התורן.
"תשמעי, – על הגג הוא פשוט בנאדם אחר לגמרי! הוא השתולל וקפץ היית צריכה לראות אותו! אה, והוא גם עשה פיפי. וגם קקי! איזה מזל שיש לי שקית…"

בערב מגיע רגע האמת. שלג צריך לפגוש את הונדטה שלו. אני מחנה את האוטו ויוצאת, בלעדיו. משאירה אותו במכונית. נכנסת הביתה, ולוקחת את דינה החוצה עם הרצועה.
ברגע שאני פותחת את דלת הרכב כדי להוציא את שלג, דינה מזנקת אליו. אם לא הייתי תופסת אותה בזמן היא היית נוגסת לו בצואר. שלג מפתיע אותי, הייתי בטוחה שכמו אתמול, הוא יתקפל ויקפא מפחד. אבל הוא יוצא מהרכב כמו מלך. אין ספק שהיום שלו במשרד הטעין אותו באנרגיות חיוביות.
אני מעיפה את דינה הצידה. למזלי יש לי ביד מטריה. אין לי צורך להשתמש בה. אני רק מניפה אותה בטקסיות ונותנת לדינה נאום תוכחה כל כמה שאנגליה מצפה, ושהיא כלבה בוגרת, שלא ככה מתנהגים לאורחים וששלג והיא באותה להקה. לאחר הנאום, אני אוחזת ביד ימין ברצועה של שלג וביד שמאל ברצועה של דינה ולקוחת אותם לטיול ברחבי השכונה.
מחוץ לטריטוריה שלה הם שניהם נפלאים. קצת חשדנים, אבל אין אנרגיות של אלימות. דינה רצה בראש, שלג אחריה. דינה מסמנת והוא מרחרח את הסימון שלה ומסמן אחריה. אוח נחת, נחת הם עושים לי.
לאחר הטיול חזרנו הביתה. מייד כשהגענו לשער דינה חזרה לסורה. הסברתי לה מאד בתקיפות שהתכוונתי למה שאמרתי קודם. לאט לאט ובהדרגתיות העניינים התחילו להרגע. דינה עדיין על הקצה, שלגון עדיין על המשמר. אבל שניהם יותר מאוזנים. דינה על הכרית המלכותית שלה, שלגון על הרצפה מקופל לו בין הספה ולבין הכוננית. נראה לי שאפשר לקרוא לזה יום. אני מאחלת לעצמי ולכולם מקווה, שהלילה יהיה שקט.