בזמן האחרון נעשיתי רגישה לנושא של ההזדקנות. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל הלך המחשבה שלי השתנה. הגעתי לגיל שאני מתחילה להרגיש את מהלך הזמן והתנועה שלו קדימה – ממש בפועל.
מהזווית הזאת, נראה לי שככל שאדם יותר צעיר, כך הוא מרגיש יותר סטטי. הוא תמיד בן 10, ואחר כך הוא תמיד בן 23, ואחר כך הוא תמיד הורה לתינוק בן שנה. הוא לא ממש מרגיש בפועל שהוא חי בתנועה. זו תופעה מדהימה, אבל כשאני חושבת על זה יותר לעומק – יש לה גם תיעוד מדעי, במקרים הרבה יותר קיצוניים.
הנה, מסתבר למשל שיש אנשים שלא מרגישים תנועה בכלל: זו סוג של פגיעה נוירולוגית שגורמת לאנשים להרגיש את הזמן במקטעים. הם לא מודעים לתנועה של רכב נוסע, או מים זורמים, אלא רק לעובדה שיש שינוי במרחב, כל פרק זמן מסויים.
כשקראתי על זה היה לי נורא קשה לדמיין מה זה אומר, אבל עכשיו זה פתאום נראה לי יותר ברור – במרווחי זמן גדולים יותר, כולנו סובלים מהפגיעה הנוירולוגית המשונה הזאת, וזה גורם לנו פשוט לא לשים לב לתהליכים שעוברים עלינו, אלא רק לתוצאות שלהם. הנה – פתאום אני כמעט בת 43. פתאום אני כבר לא יכולה "לרדת לגשר". פתאום חורקות לי כל העצמות כשאני מתיישבת או קמה. פתאום אני רואה פחות טוב. אנשים מגלים פתאום שיש להם המון קמטים, או צלוליטיס. הם לא שמו לב איך זה קרה. זה פתאום שם. זה מוזר בדיוק כמו התופעה הנוירולוגית הזאת. בחיי.