היה או לא היה

הקדמה לסיפור, לא ממש קשורה

בזמנים כאלה, יום אחרי שאסי דיין נפטר, הקיר שלי בפייסבוק מתמלא בהגיגים שאנשים כתבו עליו. מה אסי דיין היה בשבילי? איפה? למה? איך הרגשתי כשפגשתי אותו, מה הרגשתי כשהוא נפטר? איזה בנאדם (נפלא, ברור) הוא היה וכו'.
אז בדיוק כשבאתי לכתוב שלא פגשתי את אסי דיין בחיים שלי, נזכרתי שכן פגשתי אותו פעם: כשעבדתי בחנות התקליטים "להיט" בכיכר המדינה. הוא הגיע יום אחד, איש שמן, מוזנח ומסורבל, קצת עילג, ושאל עם יש לנו התקליט של עפרה חזה, עם השיר "אני פרחה".
לא היה לנו התקליט. האלבום הזה כבר היה, כפי שקראו לזה בעגה של חברות התקליטים cat-out – לא בקטלוג. כלומר, הפסיקו לייצר אותו. אסי דיין היה מאד מאוכזב. "אתם בטוחים?" הוא שאל "בטוח שאין?"
אמרתי לו שאני מצטערת. ניסיתי לחפש עוד קצת, כי קצת ריחמתי עליו. אבל העליתי רק אבק בידי. הוא עזב בלי התקליט. לא שמענו ממנו יותר. רק כמה שעות אחרי זה נפל לי האסימון: זה הוא שכתב את השיר.

סיפור, לא ממש קשור להקדמה

פעם כשהייתי צעירה, היה לי חבר, שרון. כששרון היה קטן, הוא היה עם ההורים שלו בשליחות כמה שנים באיזה מדינה אפריקאית, אולי קניה. לשרון היו המון סיפורי הרפתאות על החיים והחוויות המשוגעות שעבר שם.
פעם הוא סיפר לי על ביקור אצל ג'וג'ו – רופא אליל. "הוא היה ממש מפחיד!" הוא אמר. "כושי שמן, כולו מכוסה שרשראות, צבוע בכל מיני צבעים, עם פירסינג של נוצות באוזניים ובאף. הוא ישב במין צריף כזה מלא בכל מיני פסלים מפחידים, ודברים לא מזוהים מפוזרים מסביבו, ותלויים על הקירות.
מסתבר שהוא היה ממש מפורסם, ואנשים הגיעו עליו מכל האזור. אז החלטנו גם להכנס.
"חכינו המון המון זמן בתור, אולי שעה, אני חושב, אבל אני לא זוכר בדיוק. כשהגיע התור שלנו התיישבנו מולו. הוא ביקש מאיתנו לתת לו את היד, ואז הוא פשוט אמר לנו כל מיני דברים על עצמנו. "
שרון סיפר איך ברגע מסויים הוא ממש נלחץ, היו המון דברים שהג'וג'ו ידע עליו. הוא אמר לו: "אני יכול לקרוא את המחשבות שלך." שרון זוכר שבאותו רגע הוא חשב: "אני מקווה שהוא לא יודע על מה אני חושב עכשיו." ואז הג'וג'ו אמר: "אני גם יודע על מה אתה חושב עכשיו". ושרון חשב: "אוי אלהים – אני לא רוצה שהוא יידע על מה אני חושב עכשיו!" והג'וג'ו אמר לו: "אתה חושב עכשיו – שאתה לא רוצה שאני אדע על מה אתה חושב עכשיו…"
שרון הפסיק לדבר – והסתכל עלי במבט רציני.
"מה?" שאלתי
"זה לא נורא מפחיד?"
"כן, זה ממש מפחיד." הסכמתי. שרון נראה מרוצה מהתשובה שלי. הוא חשב קצת.
לבסוף הוא אמר:
"טוב, האמת שזה לא בדיוק היה ככה. את הסוף אני המצאתי…"
"אוקי…" אמרתי
"הוא לא אמר לי שהוא יודע שאני לא רוצה שהוא יידע על מה אני חושב"
"אוקי…"
"אבל הוא כן קרא את המחשבות שלי! החלק הזה של הסיפור אמיתי לגמרי!"
צחקתי קצת. שרון עם השטויות שלו.
"את לא מאמינה לי?"
"מאמינה… בטח, למה לא?" המשכתי לצחוק.
"את לא מאמינה לי!"
"נו, אני אומרת לך שכן!"
הוא חשב עוד קצת.
"טוב, את צודקת, בעצם זה בכלל לא היה ככה" הוא אמר לבסוף, כאילו גילה את זה בעצמו רק באותו הרגע. "סתם, נכנסנו אליו, הוא פשוט היה ממש מרשים עם כל התחפושות שלו, אבל הוא לא היה מפחיד בכלל."
לא אמרתי כלום. סתם המשכתי לחייך. זה היה מצחיק.
"תראי…" הוא חשב עוד רגע "אוקי, זה לא היה ככה. לא הלכנו לרופא אליל הזה בכלל. המצאתי הכל…"
"מה זה משנה, זה היה סיפור טוב" צחקתי.
"כן," הוא הסכים "זה היה ממש סיפור טוב, נכון?"
"לגמרי."
"את יודעת מה?" הוא התלהב "זה באמת לא משנה! מה זה משנה בכלל, אם זה קרה, או לא קרה?" הוא שתק לשנייה – ואז אמר:
"וגם אם זה לא קרה לי, זה בטוח קרה למישהו!"
משום מה נזכרתי בזה היום, אחרי שקראתי בפייסבוק פוסט של מישהי שאני לא מכירה, בשם מרסל מוסרי, על זכרונות שלה מפגישה לפני שנה עם אסי דיין. "הוא קרא לי הערסית מחולון" היא כותבת בכותרת, ובפוסט עצמו מסופר על איך אסי דיין קרא סיפור שלה והזמין אותה אליו, וכאן העלילה מקבלת תפנית בלתי צפוייה כי מסתבר שזה ערב ממש נעים, עם המון דיבורים, וחיבור לא צפוי של נשמות, והבחורה הזאת, מרסל מוסרי, תזכור אותו בעונג רב ותהיה לה פינה חמה בלב לאסי דיין למשך כל חייה.
הסיפור ממש חימם לי את הלב. זה היה נורא מרגש לקרוא את החוויה שלה.

ואז פתאום חשבתי: אולי זה בכלל לא אמיתי? אולי היא סתם המציאה את זה?

ואז חשבתי עוד: מה זה משנה?

2 תגובות על “היה או לא היה”

  1. לדעתי גם את המצאת את הסיפור הזה, היות ולא יכול להיות שמישהו באותה תקופה היה משתמש במילה "פירסינג"!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *