תמיד פחדתי להדביק לעצמי תוויות. שנים אחרי שהפסקתי לעשן עוד הייתה לי קופסת סיגריות בתיק, ובתוכה סיגרייה אחת. היה לי גם מצית.
"יש לך אש?" היו שואלים אותי
"בטח!"
עד שבערך אחרי שלוש שנים מישהו שאל
"יש לך סיגריה?"
וזה היה הרגע שנפטרתי מקופסת הסיגריות.
אז ככה זה גם עכשיו. כבר כמעט שנתיים שאני לא אוכלת בשר בקר ועוף. במרוצת הזמן גם הגבינה הלכה לה לאט לאט בדרך כל בשר. לפני שבועיים הצטרפתי לאתגר 22 של אנונימוס, ובעקבות כל המידע שנחשפתי אליו מאז, ויתרתי סופית גם על ביצים ודגים. את הביצה התעשייתית האחרונה שלי אכלתי בערך שבוע לפני שפורסם בחדשות תחקיר הביצים הגדול.
אז זה אומר שנעשיתי טבעונית?
בן זוגי והילדים שלי ממש לא בעניין. הם עדיין בשלב שבו הם מרגישים שהפניתי להם עורף. להם ולכל מה שעשינו ביחד עד היום. הם מרגישים כאילו הצטרפתי לכת. מכיון שאין לי ממש דריסת רגל במטבח, גם לא תמיד אני גם יכולה לאכול את מה שהייתי רוצה. אבל אני לא רבה עם אף אחד. אני חיה את החיים שלי בשקט ומשתדלת למצוא את המקום שלי, בלי להציק ובלי להטיף.
אחד הדברים שממש מעסיקים אותי היא השאלה, למה לעזאזל יש התנגדות כל כך גדולה לרוב האנשים מסביבי לנושא? חשבתי על זה קצת. בינתיים הצלחתי לספור 3 סיבות אפשריות:

1. המטענים הרגשיים העצומים שיש לנו אל המזון שאנחנו אוכלים. מדובר על הגרעין של הווייה והאישיות שלנו. כל הדרך שבה התהוותה האישיות שלנו, החל מהינקות, היחס שלנו אל המשפחה, ההורים, נקודות ציון בחיים שלנו, הכל מתעצב סביב אוכל.
2. אולי ההתנגדות הזאת נובעת גם מכך שבפועל יש כאן ממש איום על המקום הכי רגיש אצלנו: מקורות המזון שלנו. זה כנראה מתחבר לרפלקסים הכי בסיסיים שלנו. יש משהו שמאיים על משהו שתת ההכרה שלנו תופס כחיוני, ואנחנו כמובן, בלי ממש לחשוב למה, מייד משיבים מלחמה כדי להמשיך ולהגן על המשאב הזה.
3. אולי זה גם הפחד להסתכל לעצמנו בעיניים, והפחד להודות בפני עצמנו שכשאנחנו נותנים יד לתעשיית הבשר והחלב, אנחנו בעצם נמצאים במקום מאד לא מוסרי. לאדם מוסרי, אדם שמגדל חיית מחמד, שמתנגד לאלימות, שמוחה נגד התאכזרות לבעלי חיים ואנשים, שמוחה נגד יחס המדינה למסתננים, למיעוטים, לניצולי שואה – לאדם כזה, מוסרי, נורמטיבי ובעל ערכים, כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם המשמעות האמיתית וההשלכות של צריכת מזון מן החי בעולם המערבי עליו ועל הסביבה שלו.

אז אנחנו מדחיקים. אנחנו ממשיכים להסב את הפנים הצידה. זה לא שאנחנו לא רוצים לראות ולהפנים. רובינו פשוט לא יכולים.