המעלית

יום חמישי – שבע בערב – זהו הרגע הראשון בשארית סוף השבוע שלי! התארגנתי, בירכתי את חבריי למשרד לשלום, והלכתי לכוון המעלית. הייתי לבושה בחצאית בהירה וחולצת כותנה לבנה. אני אף פעם לא ממש סגורה אם אני נראית מהוגנת או […]

יום חמישי – שבע בערב – זהו הרגע הראשון בשארית סוף השבוע שלי! התארגנתי, בירכתי את חבריי למשרד לשלום, והלכתי לכוון המעלית.

הייתי לבושה בחצאית בהירה וחולצת כותנה לבנה. אני אף פעם לא ממש סגורה אם אני נראית מהוגנת או מגוחכת במראה התאגידי המחוייט, והתהייה הזאת העסיקה אותי במשך רוב אותו היום.
המעלית שלנו ידועה בחוויית המשתמש העלובה שהיא מציעה. ביחוד בקיץ. גם הפעם היא לא אכזבה והגיעה בעיכוב. נכנסתי, הדלתות נסגרו בעצלתיים, והיא החלה יורדת באיטיות מרגיזה.
מספר הקומה התחלף רק פעם אחת והמעלית האטה שוב ולמרבה קוצר רוחי עצרה קומה מתחתי. הרף עין של היסוס, או סתם תרדמת, והדלתות נפתחו שוב.
נכנסה בחורה צעירה. המעלית המתינה עוד זמן מה, ואז כנראה הגיעה להחלטה: אפשר לסגור את הדלתות.
אבל בשניה האחרונה לפני שהם נצמדו שוב אחת לשניה, נזכרה הבחורה במשהו, ומייד תקעה רגלה ביניהן. הן נפתחו שוב והיא רצה החוצה.
לאחר כשנייה של תהייה, נסגרו הדלתות והמעלית הואילה לצאת שוב לדרכה המייגעת.
חם ומחניק במעלית. בקושי נשמתי. אבל לרוע המזל, המעלית האטה שוב. היא נחתה ברכות על המעצורים, חיכתה עוד שניה, ושוב נפתחו הדלתות בעצלתיים.
מול הדלת עמד אדם רזה ופרוע שיער כבן חמישים, לבוש בגדי עבודה. הוא החזיק בידית של עגלת סופר ענקית, עמוסה וגדושה בשקים לבנים. הדלתות נפתחו לרווחה והוא, ספק מושך, ספק דוחף, התחיל לתמרן את העגלה הכבדה אל תוך המעלית. עבר עוד זמן מה עד שהוא נכנס, מיקם את העגלה באמצע ושנינו נדחקנו לשתי הפינות הנגדיות של התא הקטן.
המעלית חיכתה עוד קצת, ליתר בטחון, ואז נסגרו הדלתות לאט לאט, והיא החלה שוב לנוע.
התא הקטן והמחניק והנוכחות הצפופה, גרמו לי להרגיש אי נעימות. הסטתי את המבט למעלה, ואז בלי לחשוב, אל השקים הלבנים שבעגלה.
"זה לא מצרכים מהסופר". אמר האיש פתאום במבטא רוסי. הסתכלתי עליו. הוא חייך.
"זה לא נראה כמו מצרכים מהסופר", צחקתי. הקרח נשבר. המעלית המשיכה לנוע, כבר כמעט הגענו לקומת הקרקע.
קצת לפני שהדלתות נפתחו, הוא שוב אמר משהו.
"סליחה?” שאלתי אותו
הוא הסתכל עלי במבט רציני ואמר:
"נסיכות – תמיד לובשות לבן.”