איך לא הגעתי היום עם חמור לעבודה

תמיד כשאני קוראת בעיתון על הרפתקאות חילוץ מוצלחות, אני מאושרת: לאנשים אכפת במדינה הזאת! כלב, חתול, סוס במצוקה – תמיד יהיה מישהו שיהיה לו אכפת – הוא יתקשר לגורמים המתאימים, אלו יבואו מייד, מצויידים בכל מה שצריך, ישחררו את המוצא הישר אל מקום עבודתו, לתת הסברים לבוסים שלו, וייקחו את הפיקוד על המשך הטיפול בבעל החיים.
אבל המציאות, כרגיל, קצת שונה. למרות שגם כאן, המסקנה היא שלא פסו אנשים טובים באמצע הדרך.

הבוקר זאת הייתה אתון, שעמדה לה בשקט, בראש מורכן, לייד תחנת הרכבת בבני-ברק.
המחשבה הראשונה שלי הייתה: לא. את לא מצילה אותה.
אבל…
את לא מתקרבת אליה אפילו.
אבל…
מקרוב היא הייתה נראית אפילו יותר מסכנה. בקושי עומדת, בפרווה מדובללת ומלאת קרחות. נראית מותשת, או חולה.
"אתה יודע משהו על זה?" שאלתי מישהו שעמד וצילם בלהיטות את האטרקציה. הוא משך בכתפיו. לא.
ליידו עמדה עוד בחורה. "צריך להתקשר למישהו…" היא אמרה במבוכה. "הוא נראה ממש מסכן".
התקשרתי לדנה חברתי, השדכנית של הכלב שלג – היא הציעה לי להתקשר לבית החולים הוטרינרי בבית דגן. חיפשנו את הטלפון באינטרנט.
"שלום, אני מדברת מבני ברק – יש כאן חמור אבוד…"
"אני מצטערת גבירתי, אנחנו מטפלים רק בחיות קטנות…"
"זה לא בית דגן?"
"לא, זה בית החולים "מזור לחיות" בחולון"
"יש לך אולי הטלפון שלהם?"
"לא, מצטערת מאד"
המשכנו לחפש. בית החולים בבית דגן הסכימו לטפל בחמור, רק ביקשו שנביא אותו אליהם. כשהזכרנו להם שזה לא ממש הגיוני, הם הציעו שנתקשר למחלקה הוטרינרית בעיריית בני ברק.
"יש לך אולי הטלפון שלהם?"
"לא, מצטערת מאד"
ב-SOS חיות לא ענו, משמר החיות מתחילים לעבוד ב-10.
"אולי נתקשר למשטרה?" הציעה הבחורה ליידי
רעיון לא רע. התקשרנו. ענה לנו מייד המוקדן תומר.
"תתקשרו ל-106" הציע
התקשרנו – לא עונים. התקשרנו שוב למשטרה, הפעם ענתה לנו מייד המוקדנית חן. לטענתה תומר פתח קריאה – והניידת בדרך אלינו, ממש עכשיו!
אז חכינו לניידת. בינתיים הצטרפו עוד כמה אנשים למעגל. בינתיים הסתבר שזאת בכלל אתון.
"היא אוהבת ירקות?" מישהו שואל אותי פתאום, כנראה קלט מייד שאני בעניינים. "יש לי כאן ירקות." הסביר, פתח את תרמיל הגב שלו ושלף משם סלרי.
האתון מאד שמחה, היא התחילה לכרסם. האיש המשיך לשלוף מהאמתחת שלו דברים טובים: פלפל שלם, גזר, קולרבי… איזה יופי.
ניכר באתון שהיא מתאוששת. "אני יכול לגשת רגע לדן דיזיין ולהביא לה מים," הציע עוד מישהו, בחור צעיר. הוא עזב אותנו, וכעבור 10 דקות חזר עם שתי קערות מלאות מים, שגם אותם קידמה האתון בשמחה.
"איך קוראים לה?" שאל אותי איש הירקות
"אני לא יודעת" צחקתי "אולי מרים?"
מרים הוא שמה של סבתי עליה השלום, מאיפה בא לי השם הזה לראש, השד יודע.
"נקרא לה סילווסטרה" הציעה הבחורה שליידי. אתמול חגגו את ערב השנה האזרחית החדשה.
בינתיים התקשרנו שוב למשטרה. הפעם ענתה לנו מייד המוקדנית חלי. "לא," היא אמרה. "לא שלחנו ניידת. דווחנו למוקד העירייה. הפקח בדרך."
חולפות עוד כמה דקות יקרות. עוד מישהו מתקרב בצעדים נמרצים. ביד הוא מחזיק קלסר ודף נייר שנראה כמו תעודה רשמית.
"אוהו, מה אני רואה – מישהו שתה הרבה וודקה אתמול" הוא אומר בעליצות
"אתה הפקח? או, מצויין! סוף סוף הגעת"
"אני? לא… מה פתאום פקח?"
"אה… עם כל הניירות האלו שאתה מחזיק – חשבנו שאתה הפקח.."
"אה זה?" הוא מביט בניירות שלו בהפתעה, "לא! אני בדיוק מגיע ממשרד הרישוי – זה הרשיון של האוטו שלי – אני כל כך מאושר! אישרו לי אותו למועדון ה-5…"
"מזל טוב!"
"תודה! זה יום המזל שלי!" כולו זרח, "אז מה עם החמור הזה?"
20140101_093456.resized
הסברנו לו את עניין החמור. בינתיים חלק מהאנשים כבר התחילו לאבד את הסבלנות, ונשרו. הבחורה שליידי התנצלה והסבירה שהיא חייבת לרוץ לעבודה.
"בטח, בטח" אמר החבר החדש, נקרא לו ג'ו. "תלכי – זה בסדר. אני פה. ממילא לקחתי היום יום חופש."
הדקות חלפו, ואין זכר לפקח.
"אולי נתקשר שוב למשטרה?"
אבל בדיוק אז, הטלפון שלי החליט שהוא שובק. "אוי ואבוי" אמרתי "מה יהיה עכשיו??"
"את צריכה מטען?"
הוא ניגש לג'יפ ענק ומכוסה בוץ שעמד לייד והתניע אותו. "רק אל תבהלי מהבלגן" התנצל. חיברתי את הטלפון למטען שלו.
האתון, בעקבות עליית הסוכר, נעשתה נמרצת ועליזה ואיימה לברוח לנו.
"נראה לי שכדאי לקשור אותה. שנייה, יש לי כאן בג'יפ חבל.."
האתון נקשרה ביד בוטחת אל עמוד החשמל הקרוב בחבל ארוך.
"תזהר, שלא תבעט בך."
"לאאא, איזה תבעט. הכל בסדר. אני מסתדר איתה. גדלתי עם סוסים, את מבינה?"
היה כיף לשבת שם עם האתון החמודה, לחכות שהטלפון שלי ייטען, ולשמוע מוזיקה מהמערכת המשובחת של הג'יפ. אבל בינתיים גם לי כבר נעשה מאוחר.
"אתה בטוח שלא אכפת לך להשאר לחכות להם?"
"לאאא! תלכי, תלכי – אני פה. אמרתי לך – יש לי חופש היום. והאתון הזאת מגניבה. הלוואי שהייתי יכול לקחת אותה הביתה."
הוא הבטיח להתקשר לעירייה שוב.
"טוב, אז אני הולכת – ממש תודה רבה לך!!"
"להת', ואל תדאגי – הכל טוב. אבל רגע – את רוצה לרחוץ ידיים? יש לי פה מים."
הוא הוציא מג'יפ הפלאים שלו ג'ריקן מים ענק עם ברז והציב אותו על הפגוש. "חכי שנייה," אמר "אני רק מביא סבון…"
נפרדתי ממנו בהתרגשות רבה, תוך שאני משבחת אותו על הרוח הספורטיבית, התושיה והמוזיקה הטובה שיש לו בג'יפ ורצתי ישר לעבודה.
איחרתי רק ב-10 דקות. נו טוב. לפחות הגעתי לבד הפעם.
בסביבות 12 נשברתי ושלחתי לג'ו הודעת טקסט.
כמה דקות אחר כך קיבלתי תשובה לא משמחת:
"הפקח לא הגיע."
מייד התקשרתי.
"כן, אף אחד לא הגיע." הוא אומר. נשמע קצת מתנשף.
"אז מה עם האתון?"
"אני מביא אותה לחבר שלי"
"מה?? אתה מסיע אותה לחבר שלך?"
"מה פתאום? איך אני אסיע אותה? צריך עגלה, זה איזה 5,000 ש"ח."
"אז רגע – איך – מה אתה עושה בדיוק?"
"אני – ברגל עכשיו. הולך איתה."
"???"
"כן, נו. השארתי שם את הג'יפ. ואני הולך איתה ברגל. את לא מבינה איזה כיף זה! היא מקסימה! אנחנו הולכים פה בשדות, מזג אוויר מעולה, ממש כיף. אבל תיכף אנחנו נכנסים לעיר, מקווה שלא יהיו בלגנים…"
"איפה הוא גר בכלל, החבר הזה?"
"פה באזור, איזה 8 קילומטר…"
לא נותר לי אלא לקוות שהם הגיעו בשלום אל המנוחה והנחלה, ולהודות למשרד הרישוי על זה שעשו לג'ו את היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *