לפני כמה שנים צפיתי בנאום של סטיב ג'ובס בטכס סיום של אוניברסיטת סטנפורד ב-2005. זה היה נאום ממש מעניין. כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים שלי. הנאום הזה היה בשבילי מוסר השכל מסכם, או בקיצור מוסר הסכם. בעיקר העצה שהוא נתן בסוף:
Be hungry, be foolish.
אהה. חשבתי לעצמי. כל כך פשוט! הנה תראו לאן זה לקח את סטיב ג'ובס!
בזמן שעבר מאז, ולאחר שראיתי את הסרט הגרוע שעשו עליו עם אשטון קוטצ'ר, התחוור לי שאני לא יודעת מה עם הטיפשיות – אבל רעב – כנראה שסטיב ג'ובס מעולם לא היה. הוא נראה לי יותר מהטיפוסים האלו שאוכל לא עושה להם כלום. הם חיים על אוויר ונצרי במבוק, ושותים רק מים שנשאבו מאיזה מעיין עלום ביערות טרנסילווניה. ואם אין – אז לא נורא. לא שותים ולא אוכלים בכלל.
אני מאידך, השגתי את שתי המטרות הללו עוד בשחר ילדותי. גם רעבה וגם טמבלית. זה כמובן לא הביא אותי לשום פסגה עטורת עננים. כנראה שג'ובס פיספס משהו בהסבר, או שאולי הוא כמו הנשים הללו שכשהן מסבירות איך זה יוצא להן כל כך טוב, הן משמיטות בכוונה פרט חיוני, כדי שימשיך לצאת כל כך טוב רק להן.
אז בואו נשים רגע את הטיפשיות בצד. למרות שהיא תמיד נמצאת שם, בין השורות. כרגע דווקא בא לי לדבר על הרעב.
כמובן שזה לא באמת רעב. זה פשוט תיאבון בריא, או סתם גרגרנות. אבל כן – לאוכל יש בהחלט פוטנציאל ממומש לשובב את נפשי, ולגרום לי נחת גדולה. איזה אוכל? בעקרון הכל. חוץ מפירות. ודבש. אה, וגם בננות. לא אוהבת בננות. כל כך לא אוהבת בננות שמבחינתי הם מופרדים מהפירות מהאספקט של דברים שאני לא אוהבת. אבל כל השאר – בטח! הרבה! שוקולד, ופסטה, ועוגות, ולחם, וירקות, ובשר – מה שבא ברוך הבא.
מתי זה התחיל? מאז שאני זוכרת את עצמי.
בילדותי, אני הייתי זאת שמוצאת את עצמה יושבת לייד השולחן לבד ומחכה, לאחר שאמא קוראת לכולם לבוא לאכול.
רק אחר כך, היה מגיע הכלב. ואחר כך אחותי הגדולה.
אחר כך אמא שלי נותנת עוד צעקה, ואחותי השנייה עונה ב-”רגע!!”. ואז אבא שלי מופיע עם העיתון. ואז, אחרונה, מתיישבת גם אמא שלי.
אני זאת שהייתי חונכת את המזנון בכל חתונה, ברית או בר-מצווה.
במשך שנים ניסיתי כל מיני דיאטות. אבל זה לא עבד בשבילי. כי לא הפסקתי להיות רעבה. זה שיגע אותי: איך כולם כאלה רזים ואני לא? כל פעם הייתי מתייאשת על המשקל – כי מסתבר שעליתי עוד קילו. המפקד היה מנסה לנחם אותי: “תעשי מה שאני עושה" הוא ייעץ. “כל פעם שאת עולה במשקל – פשוט תקני מכנסיים במידה יותר גדולה!”
לפני כמה שנים עלה בדעתי שכל הקטע הזה עם אוכל, הוא חוויה ממש אישית. יש אנשים שפשוט לא מתרגשים מזה. שכמו שאני לא מתרגשת מתפוח, או חלב, ככה יש אנשים שלא מתרגשים משום דבר. ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה שלכל המזונות יש אותו טעם – והטעם הוא של שזיף, או בננה. דברים שאם הם לא היו קיימים, לא הייתי בכלל שמה לב. במצב כזה, מה הטעם בלאכול? אוכלים כי צריך. כמו שצריך לצחצח שיניים, או לישון. לא אוכלים כי זה כיף, כי זה מעניין, כי זה מלהיב, או מרגש או נורא טעים, או משמח, או מעודד או מנחם.
אז זה טוב, או רע?
שיתפתי את גילי במחשבה הזאת. היא חשבה קצת ואמרה: “כן, אבל זה קצת מבאס. קצת מוציא את הכיף מהחיים, לא?”
כן, כנראה שבלי אוכל החיים שלי היו קצת יותר חדגוניים ומשעממים. לרוע המזל – יש כאן בג: זה משמין.
אז הנה הטיפ הראשון לשמנה ולשמן: במקום להתלונן על מר גורלכם – תחשבו על מה הרווחנו: חוש טעם לחיים.