לפני כשנה הזמינה אותנו דודה נתו, גיסתי, לארוחת ערב, לכבוד חנוכת השיפוץ החדש שעשתה בדירתה.
אחרי שסיימנו להתפעל, בצדק – הדירה ממש יפהפיה, הוזמנו לשולחן.
"הכנתי לכם ארוחה על טהרת הטבעונות!" היא הכריזה בגאווה.

"???"
"כן. אני טבעונית!"
היא הסבירה שראתה את הסרט של גארי יורובסקי, שבאותו זמן עוד נחשב לאדם שפוי, והסרט שלו היה הדבר הכי חם באינטרנט, והחליטה להפוך לטבעונית. כולנו היינו מאד מופתעים. זה ממש לא היה צפוי. שלא לדבר על זה שההורים שלה, חמי וחמותי, לא ממש אהבו את זה.
בשבילי זה היה טריגר שהתחיל שינוי.
לאורך כל החיים שלי, למעט תקופה של כמה שנים, הייתי צרכנית די כבדה של בשר. סטייקים, עוף, חלקים פנימיים, מרק רגל תימני (טעים!), מה שבא. אהבתי בשר, ואהבתי לאהוב בשר. טבעונים וצמחונים היו מסווגים אצלי כחבורה של כוסיות, חובבי חתולים, פנאטים, אנשים ששומר נפשו ירחק מהם מכל הסיבות הטובות. את הילדים חינכנו בנחישות שבשר זה חשוב ומי שלא אוכל בשר יכול להיות מאד חולה. הסברנו להם שהאדם הוא ייצור טורף, שהבשר הוא חלק חשוב בתזונה שלנו, ושאין מה לעשות, זאת שרשרת המזון. במקביל, אם ביקרנו ברפת, היינו מלטפים את הפרות ומתפעלים מהעגלים החמודים. רדפנו אחרי האפרוחים הצהבהבים של התרנגולות של השכנים והתמוגגנו מכמה הם מתוקים. כמה מהתרנגולות שלהם היו מסתובבות אצלנו בחצר, ומאד נהנינו לאסוף את הביצים שלהן. ביצים קטנות, שהיינו שוברים לצלחת, מתמוגגים מהצבע הכתום העז של החלמון, מבשלים ואוכלים בתיאבון רב. האידיליה הזאת לא נמשכה הרבה זמן, למרבה הצער, כי הכלבה שלנו הבריחה את התרנגולות מהחצר.
קצת הטריד אותי מדי פעם, שיש כזה מרחק גדול בין החיה החמודה שליטפתי עכשיו, ובין הנתח האדמדם ששוכב בצלחת שלי. שאלתי את עצמי מדי פעם איך אני מוכנה לאכול משהו שאין שום סיכוי שהייתי מסוגלת להכין אותו לאכילה: לתפוס את אותה פרה חביבה, להניף עליה מאכלת, ולרצוח אותה בדם קר. היה לי מוזר שבחברה בה אנחנו נמצאים, רוב האנשים לא היו מסוגלים לעשות את זה, ועדיין חיים בשלום עם עצמם כאשר מישהו אחר הורג את החיה בשבילם. זה גרם לי לחשוב על כך שמוסר, כמו פורנוגרפיה, הוא לא משהו מוחלט, אלא מוגדר ביחס למסגרת מסויימת. אם גאוגרפית, או היסטורית. פעם זה היה בסדר להרוג אנשים. היום זה ממש בסדר להרוג חיות. כלומר – לא תמיד. אסור להרוג אותן סתם, אלא רק כדי לאכול אותן. מוזר.
לאט לאט התחיל העולם החיצון לחלחל מבעד לסדקים של של מסך ההדחקה שלי. היה קשה להתעלם מהתיאורים שמגיעים בטלוויזיה על התנאים הקשים שחיות המיועדות לשחיטה מוחזקות בהם. התמונות בעיתון, של עגלים מוכים, של אפרוחים כרותי מקור, לא היו דבר שאפשר להדחיק. נזכרתי בסיבות שבעטיין הפכתי לצמחונית בפעם הראשונה: עבדתי אז בלול, בקיבוץ בו גרה בזמנו אחותי. היינו תופסים את התרנגולות ברגליהן, 6 בכל יד, ודוחסים אותן, מפרפרות ומקרקרות בבהלה, אל ארגזי פלסטיק קטנים, אותם היינו מעמיסים על המשאית שהובילה אותן לשחיטה. אחר כך היינו עוברים על התאים הקטנים והריקים שלהן בלול, ואוספים את הביצים המיותמות שנשארו שם. סיטואציית הרצחת וגם ירשת קלאסית.
על הסרט של גארי יורובסקי שמעתי. ידעתי מה קורה שם, וידעתי שאין סיכוי שאהיה מסוגלת לצפות בזה. אבל זה גרם לי לחשוב ולהבין שאי אפשר להדחיק יותר. אם האדם צריך לאכול בשר, או לא, כרגע זה לא רלוונטי. אני מניחה שבתקופות קדומות, כשהאדם היה צד רק את מה שהוא צריך, זה אולי היה לגיטימי. אבל כיום, כמו שנראה התהליך שהופך חיה לסטייק, הבנתי, בעזרתה האדיבה של גיסתי, שאני לא מוכנה להיות חלק מזה יותר.
בשלב ראשון החלטתי על יום שני ללא בשר. תוך זמן קצר מרגע ההחלטה זה הפך להיות כל יום ללא בשר, ללא ביצים וללא מוצרי חלב. בהתחלה פשוט סירבתי בנימוס, מפחדת להכנס לעימותים עם המפקד. אבל הוא מייד הרגיש שמשהו לא בסדר.
"מה קורה?"
"שום דבר?"
"למה את לא אוכלת את זה?"
"אההה…"
"אוי, אל תגידי לי שגם את התחלת עם השגעון הזה…"
המפקד ממש התרגז, כפי שחששתי. יכולתי להבין אותו. אני במקומו בטח הייתי מרגישה נבגדת. ככה בטח מרגישים אלו שבן זוגם החליט שהוא חוזר בתשובה או מצטרף לכת.
"אני בכלל לא בקטע פנאטי. זה בסדר" ניסיתי להרגיע אותו. "אתה גם לא צריך לבשל לי שום דבר מיוחד. אני פשוט אוכל רק את הירקות והאורז, בסדר?"
איך נפלו גיבורות והפכו לכוסיות מצויות…
גם הילדים לקחו קשה את המטמורפוזה שלי. הם הכריזו שאין לי חוט שדרה.
"הנה, תראי את הגארי יורובסקי שלך" לגלג המפקד לאחר שהתפרסם דבר הקטטה שיזם הגורו לטבעונות בביקורו בארץ, כשהתנפל באגרופים שלופים בשצף קצף על המראיין שלו. בשלב זה לכולם כבר היה ברור שהאיש לא שפוי.
אבל גארי יורובסקי הוא לא הנקודה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, רופא אחד בשם איגנאץ זאמלווייס, מנהל מחלקה בבית חולים באוסטריה, גילה לפתע את הקשר בין אלח דם ואי שמירה על נקיון. מאותו רגע הוא הכריח את הצוות הרפואי במחלקה שלו לשטוף ידיים בסבון ולחטא את הכלים לפני שהם נכנסים לניתוח. לרוע המזל, הוא הצליח לעורר על עצמו את זעמם של כל אנשי הצוות. הוא היה איש מבוגר, נוח לכעוס, מאד קפדן, ומלא שגעונות. כשבא עם הרעיון הזה, שלכולם נשמע מופרך מעיקרו, אף אחד לא לקח אותו ברצינות. במקום להשמע להוראותיו, הצוות עשה כל שהיה יכול כדי לטרפד אותן. הוא מצידו רק התרגז יותר, והפך ליותר בלתי נסבל. לבסוף, לאחר שכמעט התקיף פיזית את אחת האחיות, הצליח הצוות לגרום לכך שיפוטר מתפקידו. סופו היה רע ומר באחד מבתי החולים לחולי נפש בעיר. הזכרתי את הסיפור הזה למפקד.
"אז מה הנקודה?"
"חיה ותן לחיות, אני אומרת."
"אני לא הולך לבשל לך במיוחד."
"כבר אמרתי לך שאתה לא צריך."
"את יודעת שויטמין B12 ניתן למצוא רק במוצרים מהחי" המפקד עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
אבל המפקד הוא ביולוג בהכשרתו, אז הלכתי לחפש סימוכין מדעיים.
אליבא דויקיפדיה, מסתבר שויטמין B12 הוא יצור די מוזר. הוא בכלל לא תוצר של בעלי חיים. הוא פשוט נוצר בסביבה של חלבון על ידי בקטריות. הכמות שלו מראש מאד קטנה, ורוב הסיכויים שבתהליך העיבוד המודרני של בשר ומוצרים מהחי, הוא ממילא כבר הלך לאיבוד. יחד עם זאת היעדר הויטמין הזה בגוף, יכול לגרום למצב שנקרא אנמיה ממאירה, ובסופו של דבר למוות. מצד שני, ניתן לצרוך אותו גם בצורת טבליות.
הראיתי את הממצאים למפקד. לא היו לו טיעוני נגד, ואני התחלתי לקחת את התוסף. טבלית קטנה מתחת ללשון, כל ערב. קטן עלינו.
לקח כמה חדשים עד שהרוחות נרגעו. בינתיים אני בשלי והם בשלהם. אף אחד לא מנסה להטיף, ואנחנו כולנו חיים בדו קיום.
ואני? אצלי הכל דבש, ואיכשהו יצא שגם בלוטת התריס שלי נחזית למאוזנת. אני לא אוכלת בשר. מנסה להמנע ככל האפשר מחלב (זה קל), וביצים (יותר קשה). לוקחת B12 כל יום, ויחד עם זה תוסף חומצות אמינו. בשלב מסויים, למפקד נפל האסימון, שהתזונה שלי גם פחות יקרה, ומאז מעמדי בבית השתפר קצת.
האתגר הבא הוא לשכנע אותו שיסכים סוף סוף לבנות לול בחצר.