נ. חברתי העורכת הזמינה אותי לבוא איתה להקרנת טרום בכורה של סרט צרפתי. מזה שנים רבות יש לי מערכת יחסים מורכבת עם האומה הצרפתית. המפגש הראשון שלי עם צרפתים (או יותר נכון צרפתית) היה דרך מורתי לצרפתית בחטיבת הביניים. אחר כך באו שני מסעות דילוגים בין מסעדות 3 כוכבים במישלן עם האקס, בתקופה הגרגרנית שלי. ואז התחלתי לעבוד בחברה צרפתית. ליום הראשון בעבודה הבאתי איתי אוצר מילים לא מבוטל של שמות מאכלים בצרפתית. בעשר השנים שעברתי שם למדתי עוד המון דברים חדשים, וביניהם, לדבר ב-"צפרדנגלית", וכשעזבתי לקחתי איתי לחיים שיירים של מבטא צרפתי נרכש, שאני לא מצליחה להפטר מהם למורת רוחי, גם שנים אחר כך.
במרוצת השנים עלתה במוחי התהייה, האם לא כדאי שלפני שאנחנו מנסים לפתח דרכי תקשורת עם תרבויות תבוניות מהחלל החיצון, שמישהו ינסה לפתוח ערוץ תקשורת עם הצרפתים? שהרי בני אומה זאת, ההוגים של מקלדת ה-azerty, אפילו לא מעלים בדעתם כמה זה מוזר שמקש הסוגריים הימני באותה מקלדת ידועה לשמצה נמצא הרחק, הרחק מרעו הימני. אז נכון, הצרפתים תרמו 2 תרומות גדולות לאנושות: 1. השיטה המטרית, 2. הסרט "אורחים מטורפים". אבל מעבר לזה, רק השד יודע מה יש לאנשים האלו בראש.
הסרטים הצרפתיים האחרונים שראיתי היו פשוט נוראים, וזאת למרות שלא צפיתי להרבה, מהיכרותי את הנפשות הפועלות. ובכל זאת, אני לא בנאדם שמסרב להזמנה לסרט, אז החלטתי פשוט לא לצפות לכלום ולהיות מוכנה לכל דבר. לא ידעתי כלום על הסרט. אפילו לא את שמו. החלטתי לזרום.
הסרט נפתח בשוט אחד ארוך של כמה דקות, שבו מישהי מנסה לשכנע את החבר שלה לעזוב את הלימודים שלו ולצאת איתה למסיבת ראש השנה. בסרט אמריקאי היא הייתה מציקה לו קצת, מצחקקת, עושה חיינדלך, באיזשהו שלב מאבדת את הסבלנות, צועקת עליו, וגוררת אותו איתה בכח. אצל הצרפתים הכל הרבה יותר הארד קור. השכנוע מתחיל בהתנפלות אלימה. “אידיוט!! אידיוט אחד!! תעזוב את המחשב תיכף ומייד ותבוא איתי!" המצב מסלים תוך שנייה כשהחברה תופסת את המחשב הנייד ובורחת איתו, ואז מתחיל מרדף, החוצה אל הרחוב, אל באר הומה אדם, תוך דחיפות ומעידות וריסוק אלים של כל מה או מי שעומד בדרכם. בסרט אמריקאי קיצוני, זה היה נגמר בזה שהיא הייתה מחזירה את המחשב, והם היו פורצים מצחוק ומתנשקים. כאן זה נגמר בזה שהיא מרסקת את המחשב על הרצפה. הארד קור. אמרנו? ואז החבר שלה תופס אותה ומפרק אותה במכות, כי לא היה לו גיבוי ו-10 שנות לימודים ירדו לטמיון, נכון? אז זהו, שלא. הם רק פורצים בצחוק ומתנשקים.
נגמר השוט הארוך. 15 שנה אחר כך. הסטודנט המרגיז הוא רופא נשים. חברתו הקריזיונרית היא מהנדסת. בארוחת ערב עם חברים נפלט לה שהם עומדים להתגרש. עכשיו כבר אין ברירה. צריך סוף סוף לספר את זה לילדים. אבל איך עושים את זה?
אה, אז על זה הסרט?
לזוג שלושה ילדים סטראוטיפיים. מתבגר אנטיפט בן 15. ילדה א-סוציאלית בת 12 וילד מר נפש בן 9. צריך לדבר איתם. אז עושים חזרות, ודוחים את זה קצת, ומדחיקים, ומנסים. אבל אז קורים שלושה דברים:
1. לבעל מציעים לנסוע להאיטי במסגרת רופאים ללא גבולות
2. לאישה מציעים לנהל פרוייקט הנדסי בדנמרק
3. האישה תופסת את הבעל מתנשק עם אחות בבית חולים.
כאן העניינים מתחילים להסלים. כי אי אפשר ששניהם יסעו. אחד יצטרך להשאר עם הילדים. בנוסף, אמא צריכה לסגור חשבון עם אבא על הבגידה ("אבל למה בגידה? כבר החלטנו שמתגרשים, לא?") וכאן כמובן מתחילה מלחמת עולם קומית ומשעשעת. כלומר – משעשעת צרפתים. אני כנראה לא קהל היעד. כי לאט לאט מסתבר שלא, הסרט הוא לא על איך מבשרים לילדים שאבא ואמא מתגרשים. הוא על מי יהיה זה שיצטרך לשמור עליהם כשהשני יעשה חיים בחו"ל ויתקדם בעבודה, וכמה נזק נפשי בלתי הפיך הוא יגרום לנפשות הפועלות ולקהל על הדרך. המטרה של כל אחד מבני הזוג מעכשיו היא לגרום לילדים לרצות לחיות עם היריב ובמקביל לעשות לו את המוות, ומסתבר שכאן לא בוחלים בשום אמצעים. כשהאישה מכניסה סבון כלים לאוכל של הילדים, כדי שתהיה לה סיבה להזעיק את בעלה הבייתה ולהפחיד אותו, זה כבר מתחיל להיות מטריד. כמה דקות אחרי זה האוגר שהבן הביא משיעור טבע מקבל את המגף ומתרסק אל חלון הבית, הצחקוקים בקהל סביבי הופכים להתנשמויות הפתעה וקולות זעזוע, וברגע זה הסרט הופך מקומדיה קלילה לסרט אימה אמיתי.
אמא'לה מתפרצת למסיבת יומולדת של הילדה, יורדת שם על בקבוק וודקה (מה עושה בקבוק וודקה במסיבת יומולדת 12 זאת כבר תהייה בפני עצמה), ומטעימה את ילדי הכיתה את טעמו של מופע חשפנות לעיניי ביתה המבועתת. אבא'לה לוקח את הילדים לפיינטבול, מקשיב טוב להוראות המדריך ומיישם אותם, רק הפוך – הוא מקפיד לירות בילדיו ממרחק של פחות ממטר ולא מוותר עד שלבנו הבכור נשברת היד. לאחר מכן (או שמא לפני כן?) הוא יושב עם ביתו בבר חשפניות (12, כן?), משקה אותה בקוקטייל ומבקש ממנה להחדיר בשמו שטר אל תוך התחתונים של החשפנית שמענטזת מולה.
הכל מתדרדר מדחי אל דחי עד הסיום הבלתי נמנע, שלא אפרט כאן, כי כבר פיזרתי מספיק ספוילרים. רק אומר לכל אוהבי החי שבקהל, שהאוגר, למרות שעבר התעללויות נוספות, כנראה שרד את הסרט ואף זכה לנקום את נקמתו במעניו (אני גם מקווה שהוא רודף את הבמאי והתסריטאי לנצח בחלומות הביעותים שלהם). תחת אזהרת ספוילר נוספת אציין גם, שהפתרון שאבא ואמא מצאו בסוף היה כה פשוט ובנאלי, שתהרגו אותי איך הם לא חשבו עליו מההתחלה וחסכו מאיתנו את השתלשלות העניינים המטרידה הזאת, ואת הצורך להווכח שוב עד כמה הצרפתים פשוט נשגבים מבינתי.
“משפחה לא בוחרים" (בצרפתית Papa ou Maman)
לדף הסרט ב-IMDB