אמא אשמה

הבת שלי שונאת אותי. אני יודעת שאני בחברה טובה. גם אני פתחתי בזמנו חזית מול אמא שלי. אפילו לאנה פרנק היו רגעים. היא כתבה על זה ביומנה: “היום היה לי עם אמא מה שנקרא 'דין ודברים'… אוף, ברגעים כאלה אני […]

הבת שלי שונאת אותי. אני יודעת שאני בחברה טובה. גם אני פתחתי בזמנו חזית מול אמא שלי. אפילו לאנה פרנק היו רגעים. היא כתבה על זה ביומנה:
“היום היה לי עם אמא מה שנקרא 'דין ודברים'… אוף, ברגעים כאלה אני ממש לא יכולה לסבול את אמא, וגם בשבילה אני אדם זר, רואים את זה…”.

גם הבת שלי מתלוננת ביומן שלה, וגם היומן שלה הוא בכלל לא פרטי. ברוח הימים האלו היא מפרסמת אותו בבלוג, ואף שלחה לי לינק, בשביל הגילוי הנאות (אבל רצוי שלא אגיב שם. וגם לא לסטטוסים שלה בפייסבוק. זה מפדח אותה כשאני מדברת אליה מול כל השכונה):
"אמא שלי היא אישה איומה, ואין לה מושג איך מתנהלים עם אחריות כמו להיות אמא. היא פשוט לא יודעת מה לעשות, יש לה ילדים והיא לא יודעת מה לעשות איתם. איך לחנך אותם, מה להגיד להם, איך לגרום להם לכבד אותה. ואני קצת מרחמת עליה בקטע הזה.”
האמת שהיא צודקת. באמת שאין לי מושג איך להיות אמא. זה בעצם המחדל הגדול של ההורות. אנחנו נכנסים לזה בלי שיהיה לנו מושג. על כך אנחנו עומדים למשפט שדה לכל אורך החיים שלנו, והשופטים שלנו הם גם, לפחות כמו שהם רואים את עצמם, הקרבנות שלנו. הילדים.
"למה אני לא יכולה לקבל אמא שפויה, שאמורה לייצג את מה שהאמהות מייצגות? למה אני מקבלת את האשה המקולקלת והשבורה הזאת, שאין לה מושג איך מתנהגים, שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלחפון את הראש בידיים ולבכות.”
הבת שלי שופטת אותי על היותי בעלת אישיות לא יציבה. יש לי מצבי רוח. אני מאבדת את הסבלנות ממש בקלות. אני נעלבת, צועקת, עושה עניין מכל דבר. מתפרקת, חוטפת קריזה, הולמת בשולחן עם אגרוף, מתחילה לבכות. זה באמת מביך. אמא זה סוג של מפקד בצבא. היא צריכה לפגין סמכותיות בכל עת. הורים לא יכולים להשבר. בטח שלא מול הילדים שלהם. אני חושבת שבשביל ילד, לראות את ההורה שלו נשבר זה פשוט יותר מדי.
אבל, אומרת הנאשמת תמיד, היו לי כוונות טובות. הנה מה שרציתי בשביל הילדים שלי:
1.בריאות
2.חיים ארוכים
3.שיהיו בני אדם
4.שיהיה להם ארגז כלים שבעזרתו יוכלו להתמודד עם החיים ולעמוד בכל האתגרים שלהם
5.שיהיה להם גב
6.שיהיה להם בטחון במי שהם ובמה שהם יכולים לעשות
7.שתהיה להם יושרה פנימית שתאפשר להם להבדיל בין מה שנכון ומה שלא נכון
8.שיהיו ענווים אבל יכירו בערך עצמם
9. שלא יתפסו תחת אבל יידעו לקחת אחריות.
אמא טובה רוצה דברים הרבה יותר חשובים: היא רוצה שהילדים שלה יאכלו טוב (מהאוכל שהיא בישלה), שיהיו להם כל בוקר, בגדים מוכנים לבית ספר, מקופלים יפה על הכיסא, בחדר שהיא סידרה וניקתה אחריהם בלילה בזמן שישנו. היא נותנת כסף כל פעם שצריך, כי יש לה כסף. בררורר לה שהילדים שלה הם בני מלכים. היא נורא מעריצה אותם וטורחת להזכיר להם את זה כל הזמן. אין מצב שאמא טובה תקרא לילד שלה "שקרן!" או "כלבה!" (הנאשמת טוענת להגנתה שהיא לא משתמשת במילים כאלה. היא מקסימום אמרה "את/ה משקר/ת!” או "את מתנהג/ת כמו כלבה!” השופטים קובעים שהטיעונים של הנאשמת פולמוסיים), כי הם פשוט לא כאלה. אף פעם. הם לא משקרים ואף פעם לא מתבצ'בצ'ים. אולי רק קצת, וממש בקטנה. בטח שהדבר הנכון והחינוכי לעשות הוא לעבור על זה בשתיקה. השופטים נעלבים עד עמקי נשמתם כי הנאשמת מקללת ומכנה אותם בשמות לא יפים. בתור עונש הם מוסיפים עוד סעיפים לכתב האישום. אמא טובה מבשלת כל יום משהו חדש. אמא טובה מבשלת. היא לא מפילה על אבא את החובות שלה. אבא המסכן והטוב. גם אני הייתי הרוסה על אבא שלי. לפחות כל עוד הוא התנהג כמו שצריך. אחרת גם הוא היה חוטף. כמובן שמעולם לא היה מסוגל להחזיר מלחמה, כי אני, בתור ביץ', הייתי יכולה עליו בהגדרה. פעם, כאמצעי התגוננות שלאחר היאוש, הוא פשוט דחף לידיי דף נייר מקופל – חוות דעת גרפולוגית שעשו לו במשרד. הנה תראי – אני בכל-זאת איש חיובי ומועיל! אני טוב! זה לא עזר כמובן. השופטים לא יכולים לראות בהורים שלהם שום דבר שלא קשור באופן ישיר לעוולות אותם אלו מעוללים לילדיהם בכל רגע נתון.
אמא טובה היא אמא שנראית טוב, מתלבשת יפה ולא עושה בושות לחברים. היא לא עושה עניין משטויות. היא אמא שקל לשתף איתה פעולה, כי היא תמיד אומרת את הדבר הנכון, ועושה את הדבר הנכון. היא אמא שמעניקה בטחון, שכל מה שהיא אומרת הוא חוק. היא לא משנה את דעתה כל שתי דקות, לא עושה סצנות ולא מרימה את הקול. זאת אמא שלא עושה עניין מחדר לא מסודר, או מכלים בכיור. היא פשוט מסדרת את העניינים בעצמה בלי לעשות עניין. מנקה בשקט את האסלה, מודידה את המים, מרימה את המפגע התברואתי מהרצפה, מנגבת ומסדרת הכל בהכנעה.
אני ממש לא כזאת. אני במלחמה כל הזמן, נגד עצמי, נגד העולם, נגד כולם. כל פעם צצה מפלצת אחרת שאני צריכה להלחם בה. אני טרודה הרבה יותר מדי בבעיות של עצמי במקום להיות טרודה בדבר החשוב – בבעיות של הילדים שלי. לאמא טובה אין בכלל בעיות. אומרים השופטים. זאת אשמתך שיש לך בעיות. זאת אשמתך שבגללך גם לי יש בעיות. את הבעיה הכי גדולה שלי.
הם אומרים: אם כל כך מפריע לך שמלוכלך פה, אז תנקי (אני מנקה). למה אנחנו צריכים לנקות? (כי אתם לכלכתם?) השופטים קובעים שהטיעונים שלי פולמוסיים.
הם אומרים: אין נסיבות מקילות. אין תירוצים. זאת אשמתך. לא היית צריכה ללדת אותנו. הטיעון הזה, אגב, חוזר הרבה: גיברת, זאת הבעיה שלך, אם את כזאת חדלת אישים, לא היית צריכה להיות אמא. הרי גם אני טענתי בלהט את אותו טיעון במשפט של אמא שלי.
אבל מה זה אומר בעצם? מה ההשלכות של המסקנה הזאת? גזר הדין: יש להפקיע מן הנאשמת את הזכות לעשות ילדים. קצת מאוחר מדי, לא? וגם – אם היו מונעים את המחדל בזמן – אז, איפה אתם הייתם, שופטיי המכובדים? לא חבל? כל כך בקלות אתם מוותרים על הקיום שלכם, רק בשביל להבהיר נקודה? (אגב, במקרים מסויימים, גזר הדין מומתק – כשהשופטים רוצים אח קטן. הנימוק: לא להיות אחרונים בשרשרת המזון. שיהיה בבית מישהו יותר קטן שאפשר להתעמר בו.)
בספר "האפר של אנג'לה" מספר פרנק מק'קורט על איך התעמת עם אמא שלו כשגילה שהיא שוכבת עם איזה בטלן. היה נשגב מבינתו שיש קשר בין העובדה שאמא שלו מספקת שירותי מין למישהו, לבין העובדה שהאיש מאפשר לה ולארבעת ילדיה לגור בביתו. אותו אדם היה איש דוחה. שמן, עצלן ומלוכלך שהטיל על פרנק הצעיר לרוקן כל בוקר את עבוט השופכין שלו. מלאכה בזויה ומגעילה. איך אמא שלו יכלה להיות כל כך חסרת מוסר, חסרת עכבות ומופקרת ולשכב עם אדם כזה? ילדים לא רואים ממטר את הבעיות הקיומיות של ההורים. זה מחוץ לגבולות ההשגה של השכל שלהם. כמו משהו מאחורי הכתם העיוור, או אור אינפרה אדום. מבחינתם לראות אותי מתאמצת להשיג עוד פרוייקט – זה רק לראות אותי עושה תנועות מצחיקות, או מציגה בפנטומימה איך אני מטפסת על הר (היא כזאת אמא חדלת אישים, אומרים השופטים. במקום לקחת אותי לסרט/הצגה/שופינג/לתת לי דמי כיס היא מבזבזת את הזמן שלה על השטויות האלו. ובכלל – למה היא פשוט לא מוצאת עבודה, אם היא כל כך חסרת כשרון בקטע הזה של הכסף?).
ואז אני שומעת מישהי צועקת (בהתחלה היה נדמה לי שזאת אמא שלי): אתם בכלל לא מעריכים את כל מה שאני עושה בשבילכם! זה כמו לדבר אל הקירות! בכלל לא אכפת לכם! וכמובן שעולות לי דמעות בעיניים. הקול שלי מתחיל לרעוד. זה נורא פתטי, אני מסכימה. השופטים, כשגבם אלי, שומטים את הכתפיים ונאנחים בהפגנתיות. אחר כך הם מפנים אלי את הראש באיטיות. במשך כמה שניות הם נועצים בי עיניים מלאות בוז, בשתיקה רועמת. ואז הם שוב נאנחים, מסתובבים חזרה אל המחשב, או הטלוויזיה או הטלפון הסלולרי שממנו רצוי לא לעשות שיחות, בגלל הקרינה ובגלל (!boaring) שזה יותר יקר. הרגליים על השולחן, כמה טישואים משומשים זרוקים מסביבם על הספה, הנעליים מפוזרות ברישול שובבי, הצלחת הריקה על השולחן, הפירורים בכל מקום, תיק ביצפר על הכיסא, הסווטשרט על התיק. אוף אמא, אל תתחילי עוד פעם, את לא באה עלי טוב עכשיו. תחזרי למאורה שלך, לעבוד. שלא נראה אותך פה.